איזה יום

קמתי על צד שמאל. אתם מכירים את זה. ארבע פעמים לוחצים על כפתור ה`סנוז` בשעון המעורר, אבל הוא לא קולט את הרמז. העיניים בערך 9% פקוחות, אבל הן כבר רואות מצוין את העולם הלא-וורוד שנמצא שם בחוץ. מורידים את הרגלים מהמיטה החמה לרצפה ומדשדשים קדימה... או הצידה. מי בכלל שם לב? עוד יום התחיל... אוף. אבל הבוקר זה היה יותר גרוע. בנוסף לכל הנל, הרגשתי כאילו הראש שלי היה שרוי כל הלילה בתוך קדירת מרק מינסטרונה צונן, ומייד עלו לתודעתי מחשבות על אתמול. אתמול. הופתעתי כשהטויוטה הנאמנה שלי לא התניעה (איך היא נהייתה חולה בִּן-לילה?), ולא היה נעים לגלות שהסטרטר החדש יעלה לי כמעט אלף שקל. אבל אחר כך, הלכתי לישון כשאני כבר יודע שאולי יש גם בעיה בגיר באוטומטי. ממש לא נעים. בנוסף לכל זה, הגרון שלי התחיל קצת לכאוב. אני לא מסתדר טוב עם גרונות כואבים. הידיים שלי מחפשות בתזזיתיות קלגרון, גלולות שום וכמה צעיפים, ואני מתחיל לדמיין שאני עומד להיות רתוק למיטה במשך כמה חודשים... לפחות. נראה שזה הולך להיות יום רגיל - לא דרמטי או הרה גורל במיוחד - אבל טעיתי. אז, כן, הבוקר היה גרוע מתמיד. מכיוון שאני מתחזה לאדם מבוגר ואחראי, עשיתי מה שעושים מדי בוקר, לבשתי כמה בגדים אפורים ויצאתי בכבדות מהדלת לקראת יומי - יום ארוך, אין ספק. באותה נקודת ההתחלה של היום, נראה היה שיום זה עומד להתפתח כמו כל יום אחר - לא דרמטי או טראומטי במיוחד, ודאי שלא הרה גורל. אבל טעיתי. מאחורי הרוטינה היומית התמימה למראית עין, זרם התנועה של יום עבודה ובריזה עירונית קלה, ארב לי שיעור חזק כל כך, ויחד עם זה כל כך פשוט, עד שיכול היה לחמוק מעיני בקלות. דני לא ראיתי את דני כבר כמה שנים. אף פעם לא היינו ממש קרובים; החברות שלנו היא מהסוג שמאפיין את האריג החברתי של רובנו, בעיקר של העירוניים שבינינו. אנחנו גרים במרחק כמה בניינים, אבל מסתובבים במעגלים שונים לחלוטין. יכולנו בקלות לא להיפגש אפילו באופן מקרי במשך תקופות ארוכות. הילדים שלנו הולכים לבתי ספר שונים, הנשים שלנו בקושי נפגשות, ושפע מרכזי הקניות בסביבה הופך את זה לבלתי-סביר שייצא לנו לקנות באותו הזמן באותה החנות. עם זאת, הגורל האלוקי רצה אחרת, ודני ואני בכל זאת קשורים במידת מה. כשאנחנו נפגשים בחתונות של מכרים משותפים או אירועים אחרים, הוא תמיד ידידותי במיוחד. הוא מתעניין בכנות בחיי, משתף אותי באנקדוטות מוזרות מהפרקטיקה שלו ברפואת שיניים, ונותן את אחד מאותם חיוכים לבביים מאוזן לאוזן. אז איך אפשר שלא לאהוב אותו? אז, כאמור, באותו יום שני בבוקר.... קמתי על צד שמאל, עם גרון כואב והכל... והלכתי סתם ככה ברחוב למכונית שלי - כן, הטויוטה עם הקולות המוזרים מהגיר האוטומטי. נראה לי שהראש שלי היה נמוך בארבעה-חמישה סמ מהרגיל, ואם נתחשב במצבי השפוף אולי אפשר להבין שלא הבחנתי בדני עד שהוא כמעט נגע בי; אחרת, לא פשוט לפספס את דני על מאה ותשעים הסנטימטרים שלו, פחות או יותר. היי יעקב, המון זמן לא נפגשנו, הוא אמר. נכון, די הרבה זמן, עניתי. הכל בסדר אתך, עם המשפחה? אודה שהשאלה לא נשאלה מכל הלב. זאת הייתה סתם אמירה שטחית... התעניינות חסרת משמעות שהייתה יכולה לחלוף כמו שמטבע נעלם מידו של קוסם. לכן, תגובתו של דני גרמה לי לעצור. תודה על ההתעניינות, הוא מילמל. עמידתו של דני נראתה פתאום שונה. משהו לא בסדר... אולי מאוד לא בסדר. לא ידעתי אם שלוש המילים האלה נאמרו כתשובה סתמית או כהזמנה להתעניינות עמוקה יותר. אבל עמידתו של דני נראתה פתאום שונה, חסרה את היציבות הרגילה, ולא היה ספק שהפנים שלו מחליפות צבעים. משהו לא בסדר... אולי מאוד לא בסדר. הבטתי על פניו שהפכו פתאום להיות עצובות. דני, הכל בסדר? רגליו הגדולות של דני דישדשו במקומן. הוא סידר את המשקפיים שלו, למרות שלא היה צריך, בלע את הרוק ואז דיבר. הכל בסדר, אבל אני... אההם... נכנס בשבוע הבא לבית החולים... ניתוח מוח. הייתי המום לחלוטין, ותפסתי את ידו של דני בחוזקה. מה?! ניתוח מוח? זה מה שאמרת? שמעתי טוב. פשוט לא ידעתי מה בדיוק להגיד, גם לא ידעתי אם זה בסדר לשאול עוד שאלות. אבל דני עדיין לא סיים. הסדק בסכר רק התחיל להיבקע. כן, זה מה שאמרתי. אלה היו שבועות קשים בשבילי... ההתמודדות עם תוצאות הבדיקות וכל זה... ובחודש שעבר עצרו את הבן שלי. אני אפילו לא יודע איך לומר את זה, הוא התחיל להמר - אתה יודע, על דברים קטנים. אבל הוא לווה המון כסף - אני חושב שאנשים מהעולם התחתון היו מעורבים. בכל אופן, הוא נמצא עכשיו בתוכנית שיקום. הבן שלו מכור, והוא עצמו זקוק לניתוח ראש. בזמנים כאלה המילים לא רק חמקמקות - הן פשוט לא קיימות. עמדתי שם, מרפה מעט את אחיזתי בזרועו. דני לא נראה שבור או חסר אונים. אני אפילו לא יכול להגיד שהוא שלט ברוחו. הוא היה רק... ובכן... חיפש משהו - משהו שאף אחד מאיתנו לא יכול היה לזהות באמת. שלא לדבר על הלחץ הכלכלי שכל זה מביא, הוא המשיך, בייחוד שאני צריך לממן לאחת הבנות שלי טיפול מיוחד ללקויי למידה, שעולה סכום רצחני... והבת הגדולה שלי, בטח שמעת, התגרשה לא מזמן. היא גרה איתנו עכשיו. זה לא קל. נשמתי עמוק. הרגשתי כאילו אני צופה בסרט גרוע באמת; טרגדיה אחת אחרי השנייה. זוכרים, זה לא שדני הוא החבר הכי קרוב שלי. אבל הנה אנחנו, עומדים באמצע רחוב שקט, ביום שני בבוקר, כשהוא שופך את הלב הכואב שלו, ואני מרגיש שבא לי לחבק אותו כמו אח. ובמקום זה, שנינו עומדים שם - בלי מילים, מביטים זה בזה, ומרגישים אבודים מאוד. הראש שלי דהר קדימה, אבל אני לא חושב שאמרתי משהו, ואם כן, זה היה אוי וויי או משהו אינטליגנטי באותה מידה. הראש שלי דהר קדימה והלב שלי לא פיגר אחריו, אבל לא נראה לי שאמרתי משהו. ואם כן, זה היה אוי וויי, או משהו אינטליגנטי באותה המידה. פתאום שמתי לב שדני מזדקף מעט במקום עומדו, ונראה היה שהוא יודע לאן הוא רוצה לנווט את השיחה. שמחתי להעביר את ההגה לידיו. אני יודע שמה שאמרתי לך נשמע איום ונורא, הוא אמר. בעיה גדולה על גבי בעיה גדולה אחרת. אבל חשבתי על זה המון - כמו שאתה יכול להבין. אני מסתכל על זה ככה. יש לי איזה גידול מפחיד. זה ניסיון קשה. אבל ברוך ה` שיש טיפול שיוכל להסיר אותו בביטחה. הבן שלי נעצר. אבל אם לא, הוא לא היה מקבל את העזרה שתוכל אולי להציל את החיים שלו. הוא בהחלט לא היה מוכן להיכנס לתהליך גמילה לפני כן. הוא אפילו לא הכיר בזה שיש לו בעיה! עכשיו יש לו סיכוי! הבטתי בידיד הקרוב שלי. הוא היה בהילוך גבוה. התובנות האלה לא נשלפו מהשרוול. חשבו עליהן היטב והן היו מלאות תבונה. ואני קיבלתי תחושה שאיכשהו, הוא כבר לא מדבר אלי אלא אל עצמו, כדי לקבע את הפנינים האלה במחרוזת תובנות החיים שלו. או, אם הוא כן מדבר אליי, אז הוא כבר לא דני אלא מלאך משמים - שליח שנשלח לכאן כדי למסור את אחד מהשיעורים החשובים ביותר בחיים, לאלה מאיתנו שתמיד שוכחים. הוא לא היה צריך להמשיך. הנקודה כבר הייתה ברורה. אבל אני חושב שהייתי צריך שיעטפו עבורי את הפנינים האלה במעטה של כסף. כואב שיש לך ילד שלא מסוגל ללמוד כמו שאר הילדים, זה גם מביך וגם יקר. אבל לפני כמה שנים, לא היו יועצים ומטפלים מהסוג הזה. התעלמו מהילדים האלה ולעגו להם. ואתה יודע לאן זה הוביל. אז אני פשוט מתכוון להמשיך לשכור את המטפל הכי טוב שיש ולשלם לו את מה שהוא דורש. זה שווה. אני כבר יכול לראות את השינוי שחל בה. ויש דבר אחד יותר גרוע מגירושין - מערכת יחסים פוגעת ומאמללת. זה מה שהיה לבת שלי. היא עשתה את הדבר הנכון. אני שמח שהיא סוף סוף יצאה מזה. היא תתחיל מחדש. בעה היא תצליח יותר בפעם הבאה - זה בטוח. אני כל כך אוהב אותה. השיעור הסתיים. בהיתי בפרופסור שלי במשך כמה שניות. ידי הייתה תחובה בכיס ומיששה כמה קפסולות שום שהיו בתוכו. ואז חיבקתי אותו. זה היה חיבוק אמיתי - חזק ומלא תקווה. הכתף שלי הייתה כמה סנטימטרים טובים מתחת לראשו, אבל הוא הרכין ראש לפתע, והתייפח עליה, במהירות ובקלות. אולי הוא חשב שהחיבוק היה בשבילו. למעשה, אני בטוח שככה הוא חשב. אבל אני יודע את האמת. ועכשיו, גם אתם. שוב עמדנו שם באופן מוזר. הבכי שלו שכך. זה נשמע לא הולם, אבל אז דני התחיל לצחוק. לא את הצחוק הרגיל הלבבי, אלא מין גיחוך כזה. נראה לי שגם אני צחקתי. הגרון שלי עדיין קצת כאב, אבל זה היה כאב מסוג שונה. מצטער ששפכתי עליך הכל, הוא אמר. אני לא יודע למה... פשוט הרגשתי שאתה רוצה לדעת. ואז, באופן אירוני להפליא, הוא אמר לי תודה. עקבתי אחרי המורה שלי שנפנה ממני ופסע לאורך הרחוב. הוא נראה אפילו גבוה יותר מאשר קודם. הוא לא העיף מבט לאחור. נכנסתי לטויוטה שלי, הכנסתי את המפתח למצת. ואז, פשוט ישבתי שם המון זמן. תודה, דני.