העולם כחידה

מצפה חצצון, 200 מטר מעל לים המלח. מתחתיך נפרש הים התכול, מניפות סחף גולשות אליו ויוצרות כריות חול זהובות, נציבי מלח לבנים מזדקרים מהמים בוהקים בלובנם, ומשטחי מלח בתוך הים מוסיפים למחזה כל גוון אפשרי של תכלת וטורקיז. הברכיים רועדות מעט כשמתקרבים אל קצה משטח האדמה הנישא, ומתבוננים קרוב יותר. מתחתיך, בין המצוקים הנישאים, נשר פורש כנפיים. מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה!1 לו רק יכולתי לפרוש כנפיים כמוהו ולדאות במרחב המדהים הזה - אוי! כמה מדהים! תודה אלוקים!!! זה קרה לך פעם? האם ראית שיטפון בנחל צין - עוצמה אדירה של מים שוטפים ושוצפים במדבר? אולי גלשת אט אט במורדות הכרמל, מוקף בעלווה ירוקה שבולעת כל צליל, להוציא פכפוך מי מעיין או רשרושם של עלים שנשרו אל מתחת לכפות רגליך? אולי שכבת על הדשא בפתח ביתך והתבוננת בגובה העיניים, בעולם שלם של חיים זעירים - נמלים, חיפושיות, זחלים ועכבישים - אשר נע בסבך יערות העשב האימתניים? העולם מספק לנו אינספור ריגושים מדהימים כאלה, רק לפתוח את הדלת ולצלול אל תוך הבריאה המופלאה - לרקוד בשדה אביבי פורח, לטפס על עץ השסק ולנגוס בפרי העסיסי הכתמתם, להתרגש כל יום מחדש מול שקיעה צבעונית או זריחה רעננה, לתת לרוח ללטף את פניך ולפרוע שערך, להתמכר לשמש חמימה, להתפעם משמים סוערים... לחיות בעולמו המדהים של הבורא. רגעים עמוקים שנוגעים בנימי נשמתך וקוראים לך לבוא. אבל לאן?! הרגלים מוכנות לרוץ, הלב כמה לפרוץ - אבל, אל מי?!, איך?! כותב החזון איש (הרב אברהם ישעיהו קרליץ זצל, 1878 - 1953) בלשונו הצחה: האמונה היא נטייה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חופשי מרעבון תאווני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגע ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה. והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעיינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם?! ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שורשה... (אמונה וביטחון, אמונה) אברהם מול נמרוד זה בדיוק מה שקרה לאברהם אבינו2. הוא התבונן בעולם הנפלא, ההתרגשות שאחזה בו טלטלה את נפשו, הוא רצה להודות, אך לא ידע למי. רגשות ההתפעלות לא הניחו לו והוא שאף להבין מהו מקורו של הוד הבריאה - למי צריך להודות? למי אפשר להודות? אולי לשמש, הוא חשב3, ומייד התפלל אליה. אולם כשהגיע הלילה, והשמש נסוגה בפני הירח וצבא כוכבי השמים, הוא הבין שלא היא המולכת ביקום. הוא החל סוגד ללבנה ולממלכתה, אך חדל מכך עם אור ראשון של שחר. בדרך זאת הוא המשיך לחפש אחר המקור הראשוני אשר לו צריך להודות. אברהם השקיע את כל כולו בניסיון להגיע לפתרון חידת היקום. הוא שאל וחקר - אינספור אלילים הוצעו לו, כמיטב המסורת הפוליתיאיסטית של תקופתו - אבל בפנימיותו, הוא הבין שהתשובה לא נמצאת באיתני הטבע, או בפסלי עץ אבן ומתכת, מעשי ידי אדם. הוא הגיע בדעתו להבנה שקיים מתכנן אחד, מקור יחיד, לבריאה כולה. בני דורו של אברהם שומעים את שאלותיו ומתייחסים אליו ככופר - מכל מאות האלילים הוא לא מוכן לעבוד אפילו לאחד?! הוא מובא אל המלך נמרוד4: אמר לו נמרוד: נסגוד לאש. אמר לו אברהם: ונסגוד למים שמכבים את האש. אמר לו נמרוד: נסגוד למים. אמר לו: אם כן, נסגוד לעננים שמורידים מים. אמר לו: נסגוד לעננים. אמר לו: אם כן, נסגוד לרוח שמפזרת את העננים. אמר לו: נסגוד לרוח. אמר לו: ונסגוד לבני האדם שמכילים5 רוח. השיחה עלתה לנמרוד על העצבים והוא החליט לסיים את הדיון בהוכחה חותכת לצדקת דרכו: אני לא משתחווה אלא לאש. הרי אני משליכך בתוכו ויבוא אלו-ה שאתה משתחווה לו ויצילך ממנו! אולם גם לאחר שבאורח ניסי אברהם אבינו יצא ללא פגע מתוך הכבשן, עדיין המשיכו נמרוד ורובם הגדול של בני דורו, להחזיק בעבודת האלילים שלהם. מוזר?! לאו דווקא. לפני שתתעורר באדם התפעמות שתוליד השתוקקות לחיפוש שיוביל בסופו של דבר להתבוננות ולאמונה, צריך האדם לעמוד במספר תנאים: א. אם האדם הוא בעל נפש - כן, יש אנשים שנראה כאילו אין אצלם שום קשר בין הנשמה לגוף. הם ידליקו אור עז ויסלקו את הכוכבים. יצעקו להבריח את הדממה. יסגרו את התריסים ולא יבחינו בצבעי השקיעה. ב. ושעתו שעת השקט - גם הטיפוס הרגיש ביותר לא יוכל להגיע להתעוררות של ממש, אם הוא טרוד בענייניו. אין לי עכשיו ראש בשביל זה, הוא אומר, עכשיו אמצע עונת המבחנים (העבודה גומרת אותי, הלחץ בבית, השיפוצים...). ג. חופשי מרעבון תאווני - לרצונות אנוכיים כוח עצום בזריעת דעות קדומות, וניתוק והרחקה של האדם מהתעוררות הרגש. שפת הים תיתפש בעיני אנשים כאלה כמקום אידיאלי להקים מסעדה - אפשר לעשות כאן כסף טוב; טיפוס אל פסגת ההר - אמצעי להשגת כבוד, תראו, עשיתי את זה!; כלנית בודדה שהצליחה להכות שורש בשולי המדרכה היא לא יותר מחלק מהנוף עליו חולפים בדרך לפיצרייה. בין בני דורו של אברהם אבינו ודאי היו רבים שחוו התעוררות למראה הבריאה, אולם השיטה הפוליתיאיסטית לא נתנה לרגש הזה להתפתח לכדי חקירה של ממש. שמש יפה - סגוד לאל השמש. רוח סערה - בקש רחמים מאלילי המטר. כל אליל עוסק בענייניו. אתה בוחר את מי לעבוד. אתה בוחר איך לעבוד אותו. והוא לעולם לא יתערב בחיים שלך - תוכל להמשיך להתנהג כפי שאתה רוצה (ובכלל זה לזרוק את המתנגדים שלך לאש...). השאלה למה הוצאה אל מחוץ לחוק משום שהיא אינה מדעית. מבחינה זו, אנחנו לא שונים בהרבה מבני אותו דור. המדע מביא איתו מצד אחד נקודות רבות שגורמות להתעוררות רגשית, אך בו בזמן משתמשים ב`מדע` כאליל שתפקידו לבלום את ההתפעלות לפני שתוביל ל`מחוזות מסוכנים` - קרי, אמונה. השאלה למה הוצאה אל מחוץ לחוק משום שהיא אינה מדעית. ולמרות שאין בה בשאלה זו שום איום על המדע שעוסק בחקר כל שאר השאלות (איך, כמה, מתי...), קיים חשש שהיא תוביל להסקת מסקנות מחייבות כלשהן לגבי אורח החיים הנהנתני המודרני שלנו. מבול המלים ששופכת התקשורת, מצליח לשבור אפילו גל צונאמי לאלפי רסיסים של תמונות, מלים, גיבובי פרשנויות, ניתוחים סטטיסטיים, הערכות, ומספרים, שמונעים מאיתנו לעצור, להתבונן, לחשוב, להרגיש, להתעורר... אך למרות כל הנמרודים, כמעט שאין אדם בעולם, שלא זכה לחוש בהתעוררותה המופלאה של הנשמה, בתחושות הכמיהה והתמיהה שעולות מהחיים בעולם הנפלא שלנו. כמעט אין מי שלא רצה - כמו אברהם אבינו בשעתו - לצעוק בכל כוחו תודה למי שנתן לו `לחיות כדי לראות`, ולהגיע לאמונה, שהיא נטייה דקה מעדינות הנפש... הערות 1. תהלים נה, ז`. 2. ר` רבינו בחיי, פ` נח, וזוהר לך לך. 3. במידה רבה השמש היא אכן כוח חשוב מאין כמותו בקיום הבריאה - השמש שומרת על העולם מקפיאה, הצמחים משתמשים באורה לפוטוסינתזה, וכך אנחנו מקבלים גם מזון (אנרגיה זמינה) וגם חמצן, תוצרים חיוניים לקיום העולם. למעשה, כיבוי השמש, משמעותו חיסול מהיר של עולם החי והצומח. 4. בראשית רבה, פ` נח, יג. 5. למרות שיש בגופו של האדם נקבים, הוא בכל זאת מחזיק בתוכו רוח (אויר).