לרקוד עם התורה

הוא היה דופק על דלתי פעם בחצי שנה בערך, לקבל תרומה צנועה שנועדה לתמוך ביישוב הקטן שהוא אחד ממייסדיו: יישוב שנועד לסייע בקליטת עולים חדשים מרוסיה. קולו הנרגש ועיניו המרקדות עזרו להסתיר את הקמטים העמוקים במצחו. הקמטים הללו נחרטו בכאב על ידי עשרות שנים של עינויים מצד הרשויות הקומוניסטיות על הפשע הנורא של היותו יהודי דתי בברית המועצות בשנות ה-50, ה-60 וה-70 של המאה הקודמת. זה הפך לטקס. נהגתי לשאול את הרב קטן הממדים אם ברצונו לאכול משהו. הוא תמיד ענה באידיש עם מבטא רוסי, אולי כוס תה. אשתי הייתה מגישה לו כוס תה מהביל ולצדה פרוסת עבה של עוגה תוצרת בית, ונדמה היה כי התה והעוגה מצליחים ליישר קמעה את כתפיו השמוטות. בהליכה מדלת לדלת בבקשת תרומות, בלי ספק חלף זמן מה מאז הארוחה האחרונה שלו. הוא הרים את מבטו אליי וחייך. שמעת על דבר כזה, בית כנסת קנטוניסטי? זכרתי סיפורים ששמעתי כילד, על תקופה אפלה ועם זאת הירואית בהיסטוריה היהודית. הקנטוניסטים היו יהודים שבשנים 1825-1840 גויסו בכפייה לצבא הצאר הרוסי החל מגיל 10, וחויבו לשרת בו 25 שנה. הרשויות ראו זאת כדרך לכפות על היהודים העקשנים התבוללות בחברה הרוסית. הם נהגו לחטוף ילדים מבתי הוריהם, ולענות אותם שוב ושוב עד שקיבלו על עצמם את הנצרות או שמתו מפצעיהם. כדי להימנע מגורל איום זה, היו הורים שפגעו בגופם של ילדיהם כדי להצילם מהגיוס. הילדים סבלו רעב, מכות והלקאות, לפעמים בשוט שהיה קודם לכן רצועת העור של התפילין שלהם. במצבים של תת-תזונה, הפצעים הפתוחים על חזם וגבם היו מזדהמים וילדים רבים, שעמדו בגבורה במשך חודשים בעינויים הקשים ודבקו עד אז ביהדותם - היו מתים או נכנעים ומסכימים להיות מוטבלים לנצרות. הצאר הצהיר שרק רוסים נוצרים מהימנים יגנו על המולדת. כדי להימנע מגורל איום זה, היו הורים שפגעו בגופם של ילדיהם כדי להצילם מהגיוס. הם לקחו אותם ליערות ובעזרת הנפחים המקומיים כרתו להם יד או רגל. הבנים - שחדלו להיות בריאים בגופם - ניצלו כך מהגיוס ומהשמד. ילדים רבים אחרים המיתו עצמם בנהר או בדרך אחרת, העיקר שלא להמיר את דתם. כ-40,000 ילדים יהודים גויסו בכפייה לצבאו של הצאר ניקולאי, ומעטים ביותר יצאו משם כיהודים מאמינים. המעניין והנורא הוא, שרבים מתוך אותם שורדים אמיצים - אותו אחוז מזערי של חיילים, ששמרו בסתר על אמונתם והצליחו לחזור למשפחותיהם 25 שנים לאחר מכן - מצאו את עצמם דחויים על-ידי סביבתם כבוגדים ביהדות. הרי הם לא קיימו את רוב המצוות ונראו כחיילים רוסים לכל דבר. לקנטוניסטים היה בית כנסת משלהם, המשיך הרב, הרי לא היה להם לאן ללכת. סבא שלי סיפר לי שפעם הוא הלך לבית הכנסת הקנטוניסטי בשמחת תורה. הקנטוניסטים ידעו לרקוד כמו קוזאקים. הם היו גברים גדולים וחזקים וספרי התורה הכבדים נראו כמו קיסמים בזרועותיהם. הם רקדו במשך שעות, ללא מאמץ. למרות שיהודים אחרים הביטו בהם בהתנשאות, למרות שהם לא היו מלומדים ולא יכלו לשמור מצוות לפי ההלכה, בכל זאת הם היו מסוגלים לשמוח ביהדותם ולחגוג את התורה. זה היה באמת מדהים. הוא עצר לרגע כדי לטבול קוביית סוכר בתה שהיה עדיין חם, הכניס את הקוביה לפיו ולקח עוד לגימה ארוכה מהתה. ואז, בהקפה האחרונה, הקנטוניסטים, כמו לפי אות מוסכם, הסירו לפתע את חולצותיהם - כולם ביחד! הם חיבקו את ספרי התורה לעורם, שהיה מלא בצלקות ובחבורות המכוערות ביותר שראית מימיך - ורקדו אפילו ביתר מרץ. חיוכיהם התחלפו בדמעות בעודם מתבוננים תוך כדי ריקוד בקהל היהודים שנאסף מולם להביט, כאילו אמרו: `אתם אולי למדתם ושמרתם על מצוות התורה הזאת, אבל אנחנו נתנו את הגוף שלנו ואת חיינו למענה. התורה הזו היא שלנו, לא פחות משהיא שלכם`! בעודו מניח את כוס התה, הוא לא יכול היה להסתיר את הרעד בידו, שגרם לכוס לקרקש על התחתית. בנגבו דמעה אמר, בארצות המערב הדמוקרטיות זה כל כך קל. ועדיין רבים כל כך אומרים, `זה כל כך קשה`. לך תבין.