שיעבוד בשנות האלפיים

``למה שהפסח הזה יהיה שונה מכל שאר הפסחים?`` משום שאף חג לא אמור להשאיר אותנו באותו מצב כמו שהיינו לפניו. מעבר לסעודות ולמפגשים המשפחתיים, חגים הם הזדמנות מצוינת לצמיחה אישית ופסח לא שונה מכך. רוצים להיות טובים יותר? מעוניינים להתקדם? מצוין. אך לשם כך צריך להתכונן. אז בואו ונתחיל! לא מזמן עצרתי ברמזור אדום, ומודעת ענק צדה את עיני. הייתה זאת פרסומת של אחד הבנקים. קראתי אותה: מי שמת עם המון כסף... בכל זאת מת. בזבזו בכיף - עכשיו! קראתי את זה שוב. המלים לא השתנו. בהמשך הדרך חשבתי על המסר שקיבלתי. `מי שמת עם המון כסף ... בכל זאת מת!` זה נשמע הגיוני, אולי אפילו גובל בשנינות. המוות, דבר בלתי נמנע, אמור לעזור לנו להבין שצבירת הממון שלנו שנויה במחלוקת במקרה הטוב, וחסרת תכלית, במקרה הרע. כמו שאומרים: ``אי אפשר לקחת את זה לקבר``. אבל אז המודעה עושה מהפך של 360 מעלות: ``בזבזו בכיף - עכשיו!`` היא מכריזה. טיפש שכמוני. לרגע חשבתי, שהבנק מרחיב את תחומיו ומתחיל להשקיע בפרסום רעיונות לחיים בעלי ערך. מסתבר שטעיתי. לדברי אותו בנק, אפשר (ואפילו מומלץ) לבזבז את הזמן המוגבל שלנו כאן כמה שיותר. ורובנו באמת עושים זאת. אנחנו עושים הכול כדי להרוויח הרבה כסף... ומבזבזים אותו. ``בזבזו בכיף - עכשיו!`` נו, באמת. איך שאני רואה את זה, אין באמת שום דבר רע ב``לעשות כסף``. אני אפילו עושה את זה בעצמי מידי פעם. הבעיה מתעוררת, כשעשיית כסף הופכת להיות מטרת החיים; כש``החיים הטובים`` הופכים להיות העניין היחידי שלנו... סיבת הסיבות... המנטרה היומית. פשוט נראה שאנחנו שוכחים בשביל מה אנחנו מרוויחים כסף, והעיסוק הזה הופך להיות מטרה במקום אמצעי. ``אבל מה הקשר בין זה לבין פסח``? ``הכסף הקדוש`` - הפרעה של המילניום החדש במקום להיזכר בשחרור הראשון שלנו מעבדות, לפני למעלה משלושת אלפים שנה, בואו נחשוב לרגע על יציאת מצרים המודרנית. ב-24 וב-25 במאי 1991, הוטסו 14,324 יהודים לישראל מאתיופיה ב``מבצע שלמה``, על ידי 34 מטוסי אל-על במשך 36 שעות. כהמשך למבצעים שקדמו לו, ``משה`` ו``יהושע``, הביא מבצע ההצלה הנועז את המוני האנשים המורעבים והתמימים האלה, הישר אל תוך ממלכתה הצורמנית והתוססת של עיר מודרנית במאה ה-20. וולט דיסני עצמו לא היה יכול לדמיין אפילו שמץ מזה - להימלט מאזור חיים ברברי ומוכה מלאריה, לקחת תיק אחד של חפצים הכרחיים, לעלות על ג`מבו 747 ולרדת על אדמת ארץ זבת חלב, דבש וסלולאריים. עדת הפקידים מאחלי ההצלחה והצלמים, כמו גם אור הזרקורים, היו חסרי תקדים. אבל, ראיון אחד בלט במיוחד. הכתבים, שנואשו מלמצוא בנאומים כותרת קולעת ומוצלחת, פשטו על העולים החדשים והציפו אותם בשאלות, אודות מזלם הטוב ששפר עליהם באופן מפתיע. שוב ושוב נשאלו העולים, בעזרת המתורגמנים, על הניגודים הבלתי מתקבלים על הדעת, שחוו זה עתה. עיתונאי אחד תהה: ``איך היה לטוס בפעם הראשונה במטוס?`` תגובתו של המרואיין פעור העיניים הייתה בלתי נשכחת. ``לטוס במטוס?`` הוא שאל. ``למה אתה לא שואל אותי איך היה לרדת במדרגות בפעם הראשונה? זה היה משהו מיוחד באמת.`` נכון, אף אדם בר דעת לא היה אומר שצריך, או רצוי, למנוע מעצמנו נוחיות בסיסית בחיים כדי להעריך דברים. אבל, תארו לעצמכם רק לרגע, חיים, שירידה במדרגות יכולה להוות בהם אירוע ראוי לציון. אנחנו כל כך אדישים כיום, ששום דבר לא מרשים אותנו. שכלולים בתקשורת, בטכנולוגיה רפואית ובתחבורה (אם נציין רק כמה תחומים), יוצאים לשוק חדשות לבקרים, עוד בטרם שנספיק להכיר את השכלולים הקודמים להם. מה שעולה בסופו של דבר, זו שאלה פשוטה מאוד: ``איזה תהליך אמור לעבור עלינו כדי שנדע להעריך את החיים באמת?`` אולי חג הפסח יספק לנו תשובה הולמת לשאלה הזו. ``נראה כאילו כולם מחפשים אחר עיר האושר. מה שהם לא מבינים, זה שאפשר למצוא אותה רק בתוך העולם הפנימי שלהם.`` מישהו אמר פעם: ``נראה כאילו כולם מחפשים אחר עיר האושר. מה שהם לא מבינים, זה שאפשר למצוא אותה רק בתוך העולם הפנימי שלהם.`` אם נעצור לחשוב על כך, אין ספק שזאת האמת. הבעיה היא, שאנחנו לא עוצרים כדי לחשוב. עכשיו יותר מתמיד אנחנו רודפים: אחרי הכסף, במקום לרדוף אחר הסיפוק, אחרי התהילה, במקום אחר ההערכה העצמית ואחרי ההצלחה במקום אחר שביעות הרצון. אנחנו כל כך שקועים ב``לבזבז עכשיו - בכיף``, שאנחנו שוכחים מהמטרות האמיתיות שלנו. אנחנו שוכחים שהצלחה היא `להשיג את מה שאנחנו רוצים`, ואושר הוא `לרצות את מה שאנחנו משיגים`... לאחינו מאתיופיה חסרו כל כך הרבה דברים, שירידה פשוטה בגרם מדרגות הייתה בגדר דמיון שהתגשם. אבותינו במצרים חיו בתנאים ברוטאליים ואכזריים כל כך, במשך 210 שנים, שמספר מצות אפויות וצעידה אל תוך המדבר, היו סיבה למסיבה. נראה שהכול תלוי ב``מאיפה אתה בא``. אז בפסח הזה, כשנסב לשולחן הסדר, כל אחד מאיתנו חייב לבחון את עצמו במבט עמוק ואמיתי ולשאול: ``מאיפה אני בא?`` אם התשובה שתתקבל היא: ``אני בא מארץ הבנקים. אני חי בעושר!``, וזאת נשארת מטרת החיים העיקרית שלנו, יתכן שיהיה לנו קשה לחוש את הנאת השחרור, הגלומה בחֵירות אמיתית. במילניום ההוא היינו עבדים לפרעונים, במילניום הזה אנחנו עבדים לכסף הקדוש הקדוש. האם ההבדל ביניהם משמעותי? ומצד שני, אם אתה מכין את עצמך להעריך כל פרט ביופי הבלתי נתפס של החיים, הסנסציה המיוחדת הזאת, שאנחנו מכנים ``חירות``, תעזור לך לנווט את ``ספינת החיים``, אל תוך ``ים האושר`` שהוא העולם הפנימי שלך. בפסח הזה, אם נתכונן בצורה נאותה, נוכל להמיר את השעבוד הפנימי שלנו, בתהליך פנימי שיביא אותנו לשיאים חדשים של מודעות והכרת הטוב. שלא כמו הבוז והטינה הבינלאומיים שכובלים אותנו יחד כעם, מתוך אכזריות וחוסר רצון, אלו הם מוטיבים בונים, שיכולים לאחד אותנו באמת, ולהעניק לנו את הכוח להוציא לפועל את הבטחת הנצחיות שקיבלנו. מתוך ההכרה הזאת נוכל לכתוב מודעת פרסומת חדשה משל עצמנו: ``מי שחי מתוך הערכה מלאה, לעולם לא יהיה עבד שוב! תחיו חופשיים!`` לזה אני קורא אמנציפציה. פסח כשר ושמח!