מחשבות בעת מלחמה

מחשבות בעת מלחמה קל יותר לכתוב על נושא השמחה בעת שלום, כאשר הכל מתנהל כמו שצריך ויושבים איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו על המרפסת וסופרים ציפורים נודדות. אבל בעת מלחמה... כשמביטים כלפי מעלה ובמקום לספור ציפורים נאלצים לספור קטיושות (נודדות?)... כשתושבי ערים גולים מבתיהם למקלטים ולקרובים הגרים באזורים אחרים, ואינם נהנים מהגפן והתאנה שנמצאים בבית השקט והשלו (לשעבר)... אז, הרבה יותר קשה לכתוב. אבל טור הוא טור, והדרך אל השמחה יוצא לדרכו גם בעת מלחמה - באופן המתאים לזמנים. מה נוכל לומר למי שגר באזור שנמצא מחוץ לתחום הירי, והמלחמה אינה נשמעת ברקע ביתו? -אנא, אל תשכח את אחיך! תהיה אדם שנושא בעול עם חברו. דומני שהרגישות מחייבת להימנע משמחה יתירה, מבילוי ונופש - לא חוגגים כמו תמיד. כשיש כאלה צרות בעולם, הלב היהודי מרגיש שזה נוגע לכל אחד ולכל אחת, גם מי שמחוץ לתחום הירי של הטרור. ועוד, שבאמת צריך להרבות בזכויות בימים כאלה. לחזק את הדברים הטעונים חיזוק: תפילה מעומק הלב, תהילים עבור אלה השרויים בסכנה (תהילים נגד טילים, זוכרים?), לימוד תורה ועשיית מעשים טובים באינטנסיביות מיוחדת. מה נאה הוא שכל אחד יתרום את חלקו למאמץ הכללי של מלחמה זו! ועכשיו לצד השני, להתמודדות עם דיכאון בלב מחמת צרות (ובתקווה שלא יהיו אירועים שיצריכו את זה בכלל). היה זה בתקופה שלפני כמה שנים, כאשר היו פיגועים (באוטובוסים, בין היתר) כל כמה ימים. אני עוד זוכר איך חששנו מפני החדשות, מי יודע מה ילד יום, על איזו צרה נוספת נשמע בעל-כורחנו. צלצל אלי יהודי אחד, אנונימי, ושאלה בפיו. הוא מורה במקצועו, מלמד ילדים קטנים ותמימים. אך מה לעשות, ולבו לב בשר, והוא מרגיש כל כך מדוכא מכל פיגוע, עד שאינו מסוגל לתפקד וללמד את תלמידיו, מה יעשה? לא קל היה לענות, כי השאלה הזו - שאלה אמיתית היא, וכך הרגישו רבים וטובים. אך בכל אופן הרגשתי אחריות לענות כמיטב יכולתי, וכך אמרתי לו: יהודי יודע שהרגשות שלו אינם שולטים בו, הוא שולט בהם. במקום שהם אינם ראויים - הוא יודע שמוטלת עליו האחריות להתעלם מהם. מדוע אתה מרגיש כה רע, כה מדוכא? הרגשה נכונה היא, אך בא ננסה לנתח אותה ואת מקורה ומהותה. מאין היא מגיעה? היא מגיעה מהרגישות, מהנשמה. היא מגיעה מפני שיש לך תחושה של אחריות לכל עם ישראל, אינך חי רק בפינה הפרטית שלך, אתה אחד מן העם, וממילא שותף לצרכיו וצרותיו. זהו אכן רגש חיובי. אך אותה אחריות עצמה גם כוללת פן אחר. וזהו, האחריות לילדים שאתה מלמד, שיהיה להם מורה שמלמד בצורה טובה, שהם לא יסבלו סבל שאינו מגיע להם. מאותה הסיבה שאתה מרגיש בצורה כל כך חדה את הצרה - מאותה הסיבה בדיוק אתה צריך להסיט אותה מדעתך, עד כמה שזה נוגע ליכולת שלך ללמד את תלמידך בצורה מוצלחת. ובכלל, יהודי יודע שהרגשות שלו אינם שולטים בו, אלא הוא שולט בהם. במקום ובזמן שהם אינם ראויים - הוא יודע שמוטלת עליו האחריות (וממילא גם את היכולת) להתעלם מהם, כי זו האחריות האמיתית שיש לו כלפי כל העם. כל פיגוע (חס ושלום) צריך מאוד להפריע בלב - אבל אסור שזה יפגע באחריות שלך לילדים, זו כבר תחושה שלא במקומה, שאינה הולמת. ואנחנו כה משתדלים שהלב יהיה מלא רק בתחושות שהן גם נכונות - וגם הולמות!! אני מקווה שהמסר שלי עזר לאותו יהודי שהפנה אליי את השאלה. ואני גם מקווה שנוכל ליישם את זה בחיים. ועל כולם אני מקווה שיגיעו ימי שלום, ונוכל לכתוב טור העוסק אך ורק בתענוגות המגיעים מספירת ציפורים נודדות. חדש ימינו כקדם!