השמחה של גלות מהבית

לכל חג ומועד יש ענין המייחד אותו, המגדיר את מהותו. את חג הסוכות מגדירים כזמן שמחתנו, ואכן זהו השבוע השמח ביותר במשך השנה. אין הגדרה זו קיימת רק בסידור התפילה - זו תחושה ידועה ומוכרת אצל כל יהודי המפנים את המסר של חג זה. ריקודי שמחת בית השואבה יעידו על כך, רוח הרוממות של נטילת לולב ואתרוג יצטרפו אף הן לאותה עדות, והשמחה האופפת את עם ישראל - הלואי והיתה ממשיכה כך למשך כל השנה כולה. וכאן מתבקשת התמיהה שהועלתה בכותרת המאמר; האם היינו מצפים שכך נחוש בחג הנקרא על שם הדיור בסוכה? זה נשמע אולי כרגש שיותר הולם לפסח, כאשר כולם מסובין כמו בני חורין. אבל כאשר מסולקים מהבית, כאשר אין לראשנו קורת גג, האם זה יוגדר כזמן של שמחה? זה הפוך על הפוך! יש פעמים שעצם השאלה מצביעה על הכיוון של התשובה, ודומני שכאן בודאי כך הוא הדבר. לא עזבנו את הבית לדבר שהוא פחות ונחות דרגא, אלא אדרבה, עלינו לדרגא גבוהה פי כמה. הבטחון שיכול הבית הקבוע להנחיל לנו הוא אכן הטוב ביותר שיש בעולם, אבל זה עדיין לא מאה אחוז, אפילו לא מתקרב. השמחה שאפשר לקבל מתענוגות העולם היא אכן משמחת, אבל רק בצורה מאד מוגבלת ורדודה, ובכלל לא מתקרבת לעומק הלב. בטחון אמיתי? שמחה אמיתית? רק ברובד הרוחני הם קיימים, בהתעלות של הנשמה לנשימת אויר פסגות, לרבדים שהם מעל ומעבר. והסוד הוא, שכל זמן שאדם קשור לרובד הגשמי, זה עצמו מגביל את יכולתו להתקשר לאותם רבדים שהם נעלים יותר. זהו הסוד של סוכות. הניתוק מה`בטחון` (מלרע) של הבית נותן אפשרות ללב לחוש את הבטחון (קרא זאת נא במלעיל) במה שאמיתי יותר וקיים יותר. ההחדרה לעומק הלב וההכרה שנמצאים אנו בשבוע של עונג שהוא דווקא מהסוג הרוחני - הם הנותנים לשמחה להיות גבוהה בכמה דרגות ממה שאפשר להשיג כאשר קשורים לעולם הזה ותענוגותיו המוגבלים. ואכ, עלתה בידינו תשובה לשאלת הפתיחה. אנו לא שמחים למרות שעזבנו את הבית לשהות בסוכה, אלא מפני שעשינו את זאת. אנו צריכים מדי פעם תזכורת שלא למדוד כל דבר לפי העיניים הגשמיות. זקוקים אנו לרענן את סולם הערכים שלנו, ולקבוע אותו מחדש לפי ערכים רוחניים; פחות מוחשיים, אולי, מהעולם הסובב אותנו, אבל יותר אמיתיים וקיימים. וזהו בדיוק מה שבא חג הסוכות ללמדנו. חג שמח לכל בית ישראל!