אלול, האינטנסיבי שבחודשי השנה

אלול.... שמו של החודש מעורר משמעות ברורה וייחודית באוזניהם של יהודים שומרי מצוות. זהו חודש של רצינות וחרדה, חודש שכל כולו מוקדש להכנה לקראת ימי הדין הקרבים ובאים. מסופר על גדולי תורה מדורות קודמים, שהחרדה ניכרת היתה על פניהם במשך כל החודש, אך לא רק על פניהם. גם עמך, בני אדם מן השורה, למשמע שמו של החודש – היו נאחזים `פלצות` (כפי שתיאר רבי ישראל סלנטר את התופעה). ולא מדובר רק על שמועות של היסטוריה עתיקה. הדברים ידועים על הדור שלפני השואה, ושמענו על כך גם מעדי ראייה שחוו זאת בעצמם. אחחח! איזה עולם אחר היה אז. היום כבר אין את הרגשות האלה ברחוב היהודי. מה שהיה, היה – ואבד. בכל אופן, אני רוצה להציע גישה ל`אלול` שתהיה אולי מתאימה יותר לבני זמננו. גם מי שאין הפחד והחרדה הזו מנת חלקו ייקח נא ללבו מן הרצינות של אלול, אבל בצורה אחרת לגמרי. עומד אני להציע מבט שהוא לא רק שונה, הוא גם הפוך. ועם כל זה, הוא בא למלא את אותה המטרה. אז מה אמורים אנו לעשות עם ה`רצינות` של אלול? לאיזה כיוון היא אמורה לדרבן אותנו? רצינות ושמחה מה הכוונה ב`להיות רציני`? אשאל לדוגמא, האם בעקבות רצינותו של החודש אני אמור להפסיק לצחצח שיניים? או אולי להפסיק לעשות התעמלות ולשמור על הבריאות? לא, מובן שלא, זה מגוחך – ונסביר מדוע: כי מחמת שזהו זמן רציני אז צריך להקפיד בו ביותר לחיות במתכונת נכונה ואמיתית. לכן, אדרבה, צריך להקפיד יותר על צחצוח שיניים ועל התעמלות, שהם דרכי חיים נכונות ובריאות. אם נמשיך את אותו הקו הלאה, נוכל להגדיר לעצמנו נוסחה ברורה הכוללת את כל מה שנכלל בדרך המשובחת לחיות. את כל זה צריך לחזק בחודש אלול. העבודה ה`רצינית` היא לעשות את הדברים הללו בשקידה והתמסרות-יתר. ומה, אם כן, תהיה הגישה אל מידת השמחה? כל מי שמתמצא אפילו מעט בהשקפתה של תורה, יודע היטב את החשיבות הגדולה שיש בכך שהאדם יקיים את המצוות – בשמחה ובטוב לבב. זו אם כן הדרך ה`נכונה`. ולא רק זה, אלא שאך ורק זו הדרך, אין בחירה אחרת שוות-ערך. זו ורק זו היא המידה והגישה שעליה ציוותה התורה. עכשיו החשבון פשוט. על האדם להיות שמח בחייו, בלימודו ובמצוותיו. ואם דרישה כזו קיימת בכל השנה, קל וחומר באלול, שאז צריך להקפיד על כך עוד יותר. רגע, ומה עם הרצינות? איזה מקום יש לה בעבודת חודש זה? התשובה היא, שאין שום סתירה כלל, ולא רק שאין הדברים סותרים, אלא שיתר על כן: לא מדובר בשני דברים שונים המשלימים זה את זה, אלא שהרצינות תומכת בשמחה. במשך השנה, למרות הצורך והחיוב למצוא את השמחה בקיום המצוות, נוטה היצר הרע לדכא את השמחה הזו. `הוא` שם לו את דיכוי השמחה כמשימה חשובה, והיא בראש מעייניו – מסיבות מובנות. האדם נדרש תמיד להלחם ביצר הרע כדי לחוש ולחוות את השמחה כראוי. ואם בשאר ימות השנה נדרשים אנו למלחמה זו, בימי אלול – על אחת כמה וכמה. נמצא, שהרצינות של אלול מחייבת אותנו להגביר את השמחה, שהרי זו הדרך הנכונה לחיות. נדרשים אנו להיאבק ביצר הרע בתוספת של נחישות, כדי שלא יפיל אותנו בבוץ כפי שהוא מנסה באופן תמידי. ה`רצינות` אינה מכתיבה להסתובב בפנים חמוצות ומליאות יגוןה`רצינות` אינה מכתיבה להסתובב בפנים חמוצות ומליאות יגון. ההיפך הוא הנכון. היא מחייבת את הנחישות להגביר את כל מה שראוי, להעצים את כל הדברים שהם סממנים של חיים נכונים. ה`רצינות` של אלול – היא היא אפוא המחייבת את תוספת השמחה. ביום שלפני כתיבת מאמר זה, התגלגל לידי ציטוט קצר ש`עשה לי את היום`. זהו קטע מתוך ספר עתיק יומין (שמו לקט יושר, שנתחבר לפני כשש מאות שנה), ובו המחבר מתאר את הנהגותיו ופסקיו ההלכתיים של רבו מחבר ספר ההלכה תרומת הדשן. ובכן, כך היתה הנהגתו של אותו גאון. מתחילת חודש אלול ועד אחרי יום כיפור, הוא היה נוהג לנגן את פסוקי דזמרה שקודמים לתפילה במשך קרוב לשעה...! רצינות יש כאן? כן! שמחה יש כאן? כן, בודאי שכן! אך לא כשתי הנהגות שונות הקיימות בו זמנית ונצבות זו לצד זו, אלא שילוב מושלם - רצינות של שמחה. והדברים נפלאים ומרוממים. ככל שמתקרבים ימי הדין, אל תצפו לראות אותי מדוכא יותר. אדרבה, התגברות השמחה בקיום המצוות היא הדרך בה בחר ה`. חודש אלול הוא, אפוא, אינטנסיבי מאד. רציני מאד. אבל לא רצינות המולידה סבר פנים חמור ומדוכא, אלא כזו המולידה לב שמח ורוקד. `אינטנסיביותו` של חודש אלול!