פנינים וסיפורים לשולחן שבת - נח

נח איש צדיק, תמים היה בדורותיו... (ט, כח) כותב כאן רשי על פי חכמינו זל: יש מרבותינו שדורשים אותו לשבח (לשבחו של נוח): כל שכן שאילו היה בדור של צדיקים, היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי (לגנותו של נוח): לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. שואלים חכמים אחרונים: אחרי שהתורה מעידה על נוח, שהיה איש צדיק תמים- מי הוא זה המעיז לדרוש את דברי הכתוב בגנותו של נוח? אלא משיבים חכמי ישראל שנראה, שנוח עצמו הוא שדרש כאן את דברי הכתוב לגגנאי, מפאת גודל ענוותנותו. והוכחה לדבר: אין רשי כותב-ויש מרבותינו דורשים אותו לגנאי, אלא מנסי בלשון סתמית: ויש שדורשים אותו לגנאי... קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם... (ו, יג) על כתוב זה שנינו במסכת סנהדרין (קח, עא): אמר רבי יוחנן: בוא וראה כמה גדול כוחו של חמס (מה חמורה עבירה של גזל). שהרי דור המבול עברו על הכל (על כל העבירות שבעולם), ולא נחתם עליהם גזר דים עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר: כי מלאה הארץ חמס מפניהם-והנני משחיתם את הארץ. צהר תעשה לתיבה... (ו, טז) המגיד רבי דוב בער ממזריץ מפרש את המילה צוהר מלשון צהריים ואור גדול. לדבריו, מלמדנו כאן הכתוב בדרך הרמז, שעל האדם לעשות צוהר לתיבה (למילה)- להקפיד שכל דיבור ודיבור היוצא מפיו יהא ברור ובהיר, עד שיאיר באוזני השומע כשמש בצהריים. ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל... והיה לך ולהם לאכלה... (ו, כא) שואלים כאן חכמים: במסכת גיטין (סב, עא) הורו לנו חזל, שאסור לו לאדם לטעות כלום עד שייתן מאכל לבהמתו, שנאמר: ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואחר כך: ואכלת ושבעת (דברים יא, טו). מדוע אפוא אומר ה` לנוח: והיה לך ולהם לאכלה, ואינו מקדים את מאכל הבהמה למאכל האדם? ההסבר לדבר נעוץ במידרש על הכתוב: אדם ובהמה תושיע ה` (תהילים לו, ז)-אדם בזכות בהמה, לפי מדרש זה, נושע האדם בזכות בעלי החיים, ולכן עליו להקדים את מאכלם למאכל שלו. אולם בדור המבול ידוע, שבעלי החיים ניצלו בזכותו של נוח הצדיק. בדין הקדים אפוא הכתוב בפרשת נוח את מאכל האדם למאכל הבהמה... ויבא נח... אל התבה, מפני מי המבול...9(ז, ז) כותב כאן רשי: אף נוח מקטני אמנה היה (מן הספקנים, שמונתם ב-ה אינה מושלמת ובטוחה), מאמין ואינו מאמין שיבוא נמבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים. אלה תולדות נח נח איש צדיק. (ו-ט) תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים. (רשי) היהודי-הקדוש מפשיסחה היה אומר: כל אדם רגיל לטעון, כי איננו עמל ויגע אלא בשביל בניו, שיגדלו ויהיו יהודים טובים ובני-תורה. כאשר הבנים הללו מתבגרים, שוב אינם נותנים דעתם על עצמם וטוענים אף הם, כי כל עמלם ויגיעם אינו אלא בשביל בניהם. אי לזאת, כבר הייתי תאב לראות את הבן הראוי לשמו... לפיכך אמר הכתוב: אלה תולדות נח-נח לא הזניח את עצמו, כדי לפעול רק בשביל בניו, כי אם ראה גם את עצמו כבן ושקד על עליית עצמו. הוא הוא אשר היה הבן הראוי לשמו, אשר הבין כי גם עליו מוטלת החובה לעבוד את האלוקים. וזהו פירושם של הדברים: תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים-הצדיקים רואים במעשיהם הטובים כאילו הם בניהם... (מההצ ר` יעקב אהרן זל מאלכסנדר) את האלוקים התהלך נח. (ו-ט) חכמינו אמרו במדרש, כי נח לא היה מוכיח את בני דורו. והלא נאמר בגמרא: האי צורבא מרבנן דמרחמי ליה בני מתא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא (כתובות קה)-לפיכך היה נח צדיק תמים בדורותיו-שהיה נחשב צדיק בעיני הכל וחביב על הכל, משום שאת האלוקים התהלך נח-שהיה תמיד מתבודד עם האלוקים ולא נתן דעתו על הבריות להוכיחן על מעשיהן... (ילקוט הדרוש) בדורותיו-יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי (רשי) מתוך כוונה מיוחדת דרשו חלק מן החכמים לגנאי, מכיון שראו ברוח-קדשם שעתידים כמעט כל הצדיקים להיתקל בהתנגדות, ואפילו משה רבינו יהיו לו מתנגדים, לפיכך באו להוכיח בזה, כי גם הצדיק הראשון הנזכר בתורה אפשר היה לדרשו לגנאי, ואף-על-פי-כן אמר השם-יתברך: כי אותך ראיתי צדיק לפני: ואם-כן אין מקום להתפעל לכשרואים צדיק נדרש לגנאי בפי מתנגדיו. כל עוד יש דורשין לשבח, יכול הוא להיות צדיק... (פרדס יוסף) אלה תולדות נח... ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת. (ו-ט, י) אלה הם מעשיו הטובים (תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים-רשי) של נח, אשר לימד והשריש אצלו ואצל אחרים את שאלת הדברים הללו: את שם-לזכור תמיד את שם האלוקים; את חם-לקיים כל מצווה בחום ובהתלהבות; ואת יפת-לעשות אך ורק מעשים שהם תפארת לעושיה ןתפארת לו מן האדם... (בשם ההק מפשיסחה)