פנינים וסיפורים לשלחן שבת - וירא

פרשת וירא קשורה קשר הדוק לפרשה שלפניה. לאחר שהתורה מגוללת בראשי פרקים קורות האנושות ביט הדורות הראשונים, היא פורשת בפני הקורא יריעה רחבה של תולדות אברהם, אבי האומה הישראלית, ומייחדת לכך שלוש פרשיות שלמות (לך-לך, וירא, חיי שרה). וראוי לציין, שאין התורה עוסקת בתולדות אברהם בחוץ לארץ, אלא מתחילה לגולל בהרחבה את דורותיו של אברהם אבינו מן הזמן שבא אל הארץ היעודה לזרעו. אותה שעה היה אברהם בן חמש שנים ושבעים שנה...(כה, ז`), נמצאנו למדים שתולדות אברהם אבינו בתורה, מקיפות מאה שנים בדיוק. ואקחה פת לחם וסעדו לבכם... (יח, ה`) מעלת הכנסת אורחים! שואלים כאן חכמי ישראל: מדוע אומר אברהם לאורחיו: ואקחה פת לחם, ואינו אומר: ואתנה פת לחם? אלא, אומרים חכמים: הכתוב מלמדנו כאן, שיותר ממה שבעל הבית נותן לאורח הבא אל ביתו, מעניק האורח לבעל הבית. כי הגשת עזרה וסעד לזולת מנחילה אושר וסיפוק נפשי לנותן, בצד הרווחה הגשמית שזוכה לה המקבל. וירא והנה שלשה אנשים... וירץ לקראתם מפתח האהל... (יח, ב`) לרדוף אחרי מצוות הכנסת אורחים! שנינו במסכת שבת (קכז, עא): אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה. שואל על כך האדמור רבי ישראל ממודזיץ: מה ראו חכמינו זל להעמיד מצוות הכנסת אורחים מעל הקבלת פני השכינה? כלום לא די בכך, אם נעמיד מצווה זו כשווה להקבלת פני השכינה? אלא, משיב האדמור ממודזיץ: חכמינו זל אמרו במסכת סנהדרין (מב, עא): אלמלי (אילו) לא זכו אלא להקביל פני אביהם שבשמיים פעם אחת בחודש-דיים. וכיוון שכך הדבר, אילו הייתה מצוות הכנסת אורחים שקולה ושווה להקבלת פני השכינה, יכול היה האדם להסתפק בהכנסת אורח לביתו פעם אחת בחודש ולצאת בכל ידי חובת המצווה. משום כך הורו לנו חכמי ישראל, שמצוות הכנסת אורחים גדולה מהקבלת פני השכינה, ודבר זה מלמדנו, שיש לקיים מצווה זו בכל עת ובכל שעה. ולא עוד, אלא שאין אדם רשאי לשבת בביתו באפס מעשה ולחכות לקבלת אורחים המזדמנים אצלו, אלא עליו לתור אחרי אורחים-כפי שנהג בשעתו אברהם אבינו. היפלא מה` דבר... (יח, יד) במדרש מובאים דברי רבי יודן בר` סימון שביאר פסוק זה במשל: אדם אחד היו בידו שתי שרשראות של ברזל שניתקו חוליותיהן ונשברו. הלך אותו אדם אל הנפח ושאל אם יוכל לתקנם. הביט בו הנפח בתמיהה ושאל: אם להתקין שרשראות של ברזל חדשות אני יכול, מדוע שלא אוכל לתקן שרשראות ישנות שנשברו? כן הוא גם הנמשל, וזה מה שאמר הקבה לאברהם: למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלך ואני זקנתי היפלא מה` דבר?- לברא אדם אני יכול, ואילו להחזירה לימי נעוריה איני יכול? ויהי כהוציאם אתם החוצה ויאמר המלט על נפשל ואל תביט אחריך... (יט, יז) שני עניים באו אל ביתו של עשיר אחד כדי לבקש ממנו מתנת יד הגונה. ישבו השניים והמתינו לו בחדר החיצון והעשיר עסק בענייניו בחדר הפנימי. תוך כדי ההמתנה הביטו השניים בארונות המלאים בכלי זכוכית יקרים ובאגרטלי חרסינה עדינים. הביטו ומששו עד שבלא כוונה נפל לארץ כלי זכוכית גדול והתנפץ ברעש לאלפי רסיסים... מיהרו השניים ויצאו מן הבית... כשמוע העשיר את כל הנפץ, יצא מחדרו וראה את הכלי המנופץ. קרא למשרתיו והללו מיהרו לצאת מן הבית ולמצוא את המזיק. שמע נא אלי היטב- אמר עני אחד לרעהו- לך כרגיל ואל תביט אחורה! אם תביט, יבינו רודפינו כי אנו בודקים אם רודפים אחרינו או לאו... כך הוא גם הנמשל, אמר המגיד מדובנא-רק בזכותו של אברהם ניצל לוט על ידי המלאכים שנשלחו אליו להצילו, אולם באמת היה לוט כאחד מאנשי סדום, משום כך נאמר ללוט: אל תביט אחריך כי אם תביט, ירגישו בך המשחיתים כי גם אתה חייב כאנשי העיר... [וקראת לשבת עונג ] וישב אברהם אל נעריו ויקמו וילכו יחדו אל באר שבע... (כב, יט) אמר הצדיק רבי שמואל מקארוב: שלוש פעמים נאמר בפרשתינו: וילכו יחדיו, בפעם הראשונה (פסוק ו`) נאמר: ויקח אברהם את עצי העלה וישם על יצחק בנו ויקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו שניהם יחדיו, ומתבאר לנו מפירוש רשי שבא ללמדנו על מעלתו של אברהם אבינו עליו השלום, שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו והיה הולך ברצון ובשמחה כיצחק, שלא היה מרגיש בדבר. בפעם השנייה (פסוק ח`) נאמר: וילכו שניהם יחדיו, ועל כך מפרש רשי, שבא ללמדנו על מעלתו של יצחק, שאף על פי שהבין יצחק שהוא הולך לישחט, הלכו שניהם יחד, בלב שווה. ואילו בפעם השלישית- שאל רבי שמואל-נאמר כאן: וישב אברהם אל נעריו ויקמו וילכו יחדיו אל באר שבע, וכאן רשי לא מפרש דבר. אם כן, מה בא ללמדנו פסוק שלישי זה שהלכו יחדיו? אלא, תירץ רבי שמואל: כאן מלמדת אותנו התורה דרך נכונה במידת הענווה, שהרי לאחר שעמדו בניסיון כה גדול, יכול היה להתגנב אל ליבם הרהור גאווה על שעמדו בניסיון זה, לכך מעידה התורה ואומרת: וישב אברהם אל נעריו ויקמו וילכו יחדו אל באר שבע, דהיינו כמו שהנערים לא ידעו כלל מכל הנעשה בהר המוריה וממילא לא היה בליבם כל רגש גאווה, כן גם אברהם ויצחק שבו אל באר שבע ללא כל רגש של גאווה!