פרשת השבוע-ויצא

(אתר שופר) ``ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה`` (כ``ח, י) · פרשה זו מתחילה במלים: ``ויצא יעקב מבאר שבע`` (כ``ח, י). ואילו בהפטרה לפרשתנו נאמר: ``ויברח יעקב שדה-ארם`` (הושע י``ב, י``ג). שינוי-לשון זה שבין התורה להפטרה מוסבר בדרך הבאה: עקב עזב את בית אביו משתי סיבות: א) מחמת מצוות כיבוד אב, לאחר שנצטווה על-ידו: ``קום לך פדנה ארם...ויקח לך משם אישה...`` (כ``ח, ב); מפחד עשיו אחיו, שאיים להרגו (כ``ז, מ``א). הנביא הושע מוסר לנו את הנימוק האנושי-הטבעי, המובן לקורא ולשומע: יעקב ברך מאיומי אחיו הרשע, שהרי הכירו מקרוב וידע שהוא מסוגל לבצע את האיום שזמן כלפיו. אולם התורה באה להדגיש לנו, שיעקב התמים התגבר על תחושת-הפחד הטבעית שקיננה בו, נוכח דברי האיום של עשיו אחיו, כדי לקיים מצוות כיבוד אב בטהרתה ובשלמותה. · על פסוק זה שבפתח הפרשה מעיר רש``י: לא היה צריך לכתוב אלא ``וילך יעקב חרנה``, ולמה הזכיר יציאתו? אלא מגיד, שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר - הוא הודה, הוא זיווה, הוא הדרה; יצא משם - פנה הודה, פנה זיווה, פנה הדרה. הגאון רבי יוסף דוב סולובייציק מבריסק, בעל ``בית הלוי``, מסביר את כפל-הלשון בתחילת הפרשה בדרך הבאה: כשאדם עובר ממקום למקום, הוא עושה זאת מאחת הסיבות הבאות: א) הוא מחליט לעזוב את מקום-מגוריו, מנימוק זה או אחר; ב) הוא משתוקק להגיע למקום החדש. במקרה של הליכת יעקב לחרן נצטרפו שתי המטרות הבאות: לברוח מעשיו הזומם להרגו, ולהגיע לחרן כדי להקים לו משפחה הראויה לו. לגבי רבקה פעלה בעיקר המטרה הראשונה: להרחיק את בנה האהוב מפגיעת עשיו; ואילו יצחק חשב על המטרה השנייה, שיעקב בנו יישא לו אישה הראויה למשפחת אברהם. מטרה כפולה זו של יעקב מרומזת בכפל-הלשון בפתח פרשתנו: ``ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה``. · כשיצא יעקב באר שבע, רדף אליפז (בן עשיו) אחר יעקב להרגו במצוות אביו. כשהשיגו, ישב על-ידו בריחוק ארבע אמות והתחיל לבכות. אמר לו יעקב: למה אתה בוכה? אמר לו אליפז: אבי גזר עלי להרגך, וחייב אני לקיים מצוות אבי. ועד, שנשבע לכרות את ראשי, אם לא אביא את ראשך. ואני אי אפשי (איני רוצה) להרגך, כי אתה רבי שלימדתני תורה, ואיני יודע מה אעשה. אמר לו יעקב: טול כל מה שיש לי, ועל-ידי זה תקיים מצוות אביך, שהעני חשוב כמת. ולעניין הראש (ראשי הכרות, שאביך ציווה להביא לו) תאמר לו, שפגע בך ארי וזרקת אותו (והשלכת את הראש לארי) להציל את נפשך. ונתרצה לו אליפז בזה, ונטל כל אשר לו וחזר למקומו. · זו אחת מארבע קפיצות שקפצה הארץ. אחת בימי אברהם (כשרדף אחרי ארבעת המלכים ששבו את לוט), שנאמר: ``ויחלק עליהם לילה`` (י``ד, ט``ו). אחת לאליעזר (כשיצא לחרן להביא אישה ליצחק), שנאמר: ``ואבוא היום אל העין`` (כ``ד, מ``ב). אחת בימי דויד, שנאמר: ,בהצותו (בהילחמו) את ארם נהריים ואת ארם צובה`` (תהילים ס, ב). וזאת: ``ויצא יעקב מבאר שבע`` (שקפצה לו הארץ בדרך מבאר שבע לחרן). ``ויפגע במקום וילן שם, כי בא השמש`` (כ``ח, י``א) · שנינו במסכת ברכות (כ``ו, ע``ב): רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפילות אבות תיקונם (שלוש תפילות היום נקבעו על-ידי שלושת האבות, כמפורט להלן). אברהם תיקן תפילת שחרית, שנאמר: ``וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה`` (י``ט, כ``ז); ואין ``עמידה`` אלא תפילה, שנאמר: ``ויעמד פינחס ויפלל`` (תהילים ק``ו, ל). יצחק תיקן תפילת מנחה, שנאמר: ``ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב`` (כ``ד, ס``ג); ואין ``שיחה`` אלא תפילה, שנאמר: ``תפילה לני כי יעטף (כשמתענה ומתעטף מצער), ולפני ה ישפך שיחו`` (תהילים ק``ב, א). יעקב תיקן תפילת ערבית, שנאמר: ``ויפגע במקום וילן שם``; ואין ``פגיעה`` אלא תפילה, שנאמר: ``ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תישא בעדם רינה ותפילה ואל תפגע בי`` (ירמיה ז, ט``ז). · החכם הספרדי רבי יצחק אבוהב, בעל ``מנורת המאור``, מעיר בעניין זה: צא וראה, שהאות השנייה בשמותיהם של שלושת האבות מרמזת על התפילה המיוחסת לכל אחד מהם: האות השנייה בשם ``אברהם`` היא ב - רמז לתפילת בוקר; האות השנייה בשם ``יצחק`` היא צ - רמז לתפילת צהריים (אחר הצהריים); האות השנייה בשם ``יעקב`` היא ע - רמז לתפילת ערב הוסיפו על כך חכמים אחרונים: בקריאה ``שמע ישראל`` (דברים ו, ד) מצוי רמז, שישראל צריכים להתפלל בכל יום שחרית, מנחה וערבית (ראשי-התיבות של שלוש התפילות מצטרפים למלה ``שמע``; והנוטריקון של ``שמע`` במהופך הוא: עול מלכות שמים). ``ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו`` (כ``ח, י``א) · על כך שנינו במדרש רבה, פרשה ס``ח: רבי יהודה אמר: י``ב אבנים נטל. אמר יעקב: כך גזר הקדוש-ברוך-הוא, שהוא מעמיד י``ב שבטים. אברהם לא העמידם; יצחק לא העמידם. אם מתאחות (מתחברות) י``ב האבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד י``ב שבטים. כוון שנתאחו י``ב האבנים זו לזו, ידע שהוא מעמיד י``ב שבטים. רבי נחמיה אמר: נטל ג אבנים. אמר: אברהם ייחד הקדוש-ברוך-הוא שמו עליו; יצחק ייחד הקדוש-ברוך-הוא שמו עליו. אם מתאחות שלוש האבנים זו לזו, יודע אני שהקדוש-ברוך-הוא מייחד שמו עלי. על דברים אלה של רבי נחמיה מעירים חכמי ישראל: המדרש שלפנינו רומז למאמרו של שמעון הצדיק בפרקי אבות (א, ב): ``על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים``. לפי זה, נטל יעקב אבינו שלוש אבני-יסוד, שהעולם עומד עליהן: תורה, עבודה וגמילות חסדים. התחילה האבנים מריבות זו עם זו; וכל אחת טענה: אני הנני העיקר בעולם, ולכן ``עלי יניח צדיק ראשו!``. מה עשה הקדוש-ברוך-הוא? צירף את כל שלוש האבנים לאחת ורמז בכך, שכולן צריכות להיות צמודות ומחוברות זו לזו, כי רק בצירוף שלשתן יכול האדם להגיע לשלמות נפשית בחיים. · שואלים חכמי ישראל: הכיצד יתכן, שיעקב אבינו יצא לדרך רחוקה כל כך, בלא שנטל עימו כר להניח עליו את ראשו בלילות? יש המסבירים זאת על-פי המדרש הבא: כשיצא יעקב מבאר שבע, רדף אחריו אליפז בן עשיו להרגו במצוות אביו. אמר לו יעקב: טול (קח) כל מה שיש בידי, ועל-ידי זה תקיים מצוות אביך, שהעני חשוב כמת. נתרצה לו אליפז ונטל כל אשר היה ליעקב. למקרה מצער זה מרמז יעקב בתפילתו, ערב הפגישה עם עשיו: ``כי במקלי עברתי את הירדן`` (ל``ב, י``א) - בשעה שעברתי את הירדן מזרחה, לא היה עמי לא כסף ולא זהב ולא מקנה, אלא מקלי לבדו (רש``י, שם). חכמים אחרונים מסבירים את העובדה, שיעקב יצא לחרן בידיים ריקות, על-פי המשנה הבאה בסוף מסכת כתובות (י``ג, י``א): ``הכול מעלין לארץ ישראל, ואין הכול מוציאין``. לפי הסבר זה, אמר יעקב אבינו בצאתו מבית אביו: עלי נגזר לרדת לזמן-מה מארץ הקודש לחוץ-לארץ; ואילו המיטלטלין שזכו להיות בקדושת הארץ, אין לי רשות להורידם מקדושתם ולהוציאם מאדמת הארץ... · על הכתוב ``ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו`` מעיר רש``י: עשאן כמין מרזב סביב לראשו...התחילו מריבות זו עם זו; זאת אומרת: עלי יניח צדיק ראשו! וזאת אומרת: עלי יניח צדיק ראשו! מיד עשאן הקדוש-ברוך-הוא אבן אחת; וזהו שנאמר: ``ויקח את האבן אשר שם מראשותיו`` (כ``ח, י``ח). שואל האדמו``ר רבי אברהם מרדכי מגור: לאחר שכל האבנים נעשו אבן אחת, מדוע לא רבו ביניהן לאמר: ``בצד זה יניח הצדיק ראשו? ומשיב האדמו``ר: לאחר שנוצרה אחדות בין האבנים המריבות, שוב לא היתה ביניהן קנאה ושנאה ותחרות... · על פסוק זה מעירים חכמי התוספות: ``לפי פשוטו יש לפרש, שלקח אבן אחת מאבני המקום`` (חולין צ``א, ע``ב); כי אמר יעקב חביבה עלי אבן קשה של ארץ ישראל מכרים וכסתות רכים של חוץ לארץ. על יסוד זה - מאיר הרמ``א (רבי משה איסרליש) - נוהגים חסידים ואנשי מעשה לשים אבן למראשותיהם בליל תשעה באב, כדוגמת ישראל סבא בשעה שנאלץ לצאת מגבולות הארץ. ויש הקושרים לכך מנהג קדום של אבותינו, שבשעה שנסעו לחוץ-לארץ היו נוטלים עימהם רסיס-אבן מאחד המקומות הקדושים שבארץ; והיתה זו סגולה בדוקה בעיניהם, שיזכו לשוב בשלום לארץ הקודש. מתוך אהבת חיים ``ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה``.הנה פרשה זו מלאה תוכחות ומוסר לאדם משעת לידתו עד צאתו מן העולם. פרשה זו מדברת על הנשמה בבואה לעולם, ככתוב ויצא יעקב מבאר שבע, יעקב- זו הנשמה, באר שבע- זה מקום שמשם יוצאות הנשמות לאויר העולם, שבע- על השבועה שנשבעת הנשמה לקיים את התורה ולא לעבור עליה חס-ושלום. ``ויצא יעקב``, פירש רש``י שכל זמן שהצדיק בעיר הוא הודה וזיוה, הוא הדרה של העיר. כיוון שיצא הצדיק מן העיר אז מסתלק ההוד והזיו וההדר מן העיר, וזה שכתוב `וילך חרנה`, היה צריך להיות כתוב: וירד חרנה, שהרי ידוע שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות, אלא מכיוון שצדיק בכל מקום שהוא נמצא הוא גבוה ברוחניות, לכן אין לומר עליו לשון ירידה. אבל ברשע הענין הוא היפך מהצדיק. `וילך חרנה`- הולך לחרון אפו של הקב``ה, הולך להילחם עם יצר הרע ורוחות רעות למיניהם. ``ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה...`` אמר רבי שמואל בר נחמן, אלו שרי אומות העולם. הקב``ה הראה ליעקב שר של בבל עולה עשרים מעלות ויורד, שר של מדי עולה חמישים ושתים מעלות ויורד, שר של יון עולה מאה מעלות ויורד ושר של אדום עולה- ולא ירד. באותה שעה פחד יעקב ואמר, שמא לזה אין ירידה? אמר לו הקב``ה: `ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל, אפילו עולה אצלי אני מורידו`, שנאמר: (בעובדיה) ``אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם הורידך נאום ה``. ``וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה``. ידוע שבשעת יציאת נשמתו של האדם באים אליו שלשה מלאכים, אחד כותב, אחד מודד, והשלישי הוא מלאך המוות רחמנא ליצלן. ושם תלוי יציאת נשמת האדם כפי מעשיו. על כן ישתדל האדם בחייו בכל רגע שיש נשמת חיים באפו לעשות רצון בוראו. ומה שהאדם עושה לעצמו עושה. ``והאבן גדולה על פי הבאר ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן``. זהו רמז על החכמים והדרשנים הנמצאים בכל דור ודור, ומדריכים את ישראל בדרשות ומוסרים, ועומדים בתפילה ובבקשת רחמים על כל צרה שלא תבוא לעולם, ומשקים את הצאן, כלומר, את העם בדברי תורה ומסירים את האבן שבלבם- הוא היצר הרע. ויש דרשן שמכניס את היראה והאמונה בלב המון העם וזה יועיל להם למשך יומים שלשה, ויש דרשן המכניס את האמונה לבם למשך חודש ימים, אבל יש שיש בכוחו להחזיר בתשובה שלימה וגמורה את העם על ידי איזה פלאות שהוא עושה. ``ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה``. ידוע מה שאמרו המפרשים: באר שבע זה ארץ ישראל, חרנה זה חוץ לארץ. באר שבע זהו בתי כנסיות ובתי מדרשות שיש להם בחינת אויר של ארץ ישראל. אבל היוצא מהם מיד יוצא לחרון אפו של הקב``ה דהיינו וילך חרנה בגלות. אמרו חז``ל באותו יום שיצא יעקב מבאר שבע באותו יום הגיע לחרן, כמו שנאמר: ``ויצא יעקב מבאר שבע`` ומיד: ``וילך חרנה``. ואז בהיותו בחרן נזכר שעבר בהר המוריה ולא התעכב שם בתפילה על יציאתו אל הגלות וחפץ לחזור, אבל מיד שנתן לבו והתחיל לחזור, תיכף ``ויפגע במקום וילן שם``. כל זה מלמדנו עד כמה שהקב``ה אב רחמן מחכה ומצפה לתשובת השבים, בשעה שאדם נותן לבו לחזור בתשובה ממקום היותו, אפילו בחרן, דהיינו באויר של חוץ לארץ, חרון אפו של הקב``ה, מאותה שעה ממש הקב``ה חותר חתירה מתחת כסא כבודו לעשות רצונו ולהחזירו לבחינת אויר של ארץ ישראל, בלבד שיהיה רצונו חזק, לכך, כפי מדת רצונו של האדם למטה, כך מדת רצונו של הקב``ה למעלה, כמו שנאמר: שובו אלי ואשובה אליכם, פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם, ואין דבר העומד נגד הרצון. ``ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב... ותאמר הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה``. יש לשאול ולהבין, מה ראו אמותינו הקדושות להכניס צרות בחייהן בידיהן ממש? (צרה- שתי נשים מאיש אחד תקראנה צרתה והוא מלשון ``צר ואויב``, כי על פי רוב שונאות זו לזו. [רש``י]). גם שרה אמנו וגם רחל אמנו עליהם השלום. אמרו חכמי ספרד כי אמותינו הקדושות באו ללמד אותנו לדורות סגולה נפלאה לבנים, הוא ענין הכנסת כלה, מכיוון שבימהם לא היה עם מי לקיים את המצווה הרמה הזו, לכן לא חששו על הצער והקנאה שגורמת הצרה- האשה החדשה בבית, ומפני רוב החשק למצווה קיימו זאת בעצמן עם בעליהן ברצונן הטוב.