פרשת השבוע - ויגש

(אתר שופר) ``ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני...`` על פסוק זה שבפתח הפרשה שנינו במדרש רבה: אמר רב סימון: בנימוסין (=בספר החוקים) שלנו כתוב: ``אם אין לו - ונמכר בגנבתו`` (שמות כ``ב, ב). מדרש תמוה זה נתפרש על-ידי רבי יעקב קראנץ (``המגיד מדובנא``) בדרך הבאה: יהודה מבקש בכל כוחו להניא את השליט המצרי מלהחזיק בבנימין אחיו כעבד. משום כך הוא מביא לפניו חוק קדום בדיני גניבה, שגנב הנתפס בחטא ואין לו ממה לשלם - נמכר לעבד, ובעבודתו פורע את חובו לבעלים. ולכאורה, יש מקום לתמוה על חוק זה: כלום ירצה אדם להחזיק בביתו עבד, שהוא גנב ויכול לפגוע שוב ברכושו? אלא ההנחה היא, שהאדם מטבעו ישר והגון, ונאלץ לשלוח יד בגניבה רק מחמת מחסור ומצוקה. ומעתה, שאינו עתיד לסבול מחסור בבית מעבידו, שוב לא ישלח ידו בגניבה. כל זאת - אומר יהודה - נכון לגבי גנב רגיל, שנכשל בחטא מחמת עניו ודלותו. אבל בנימין אחי הוא ``בן-טובים``, שלא חסר לו דבר בבית אביו. ואם בכל זאת שלח ידו ברכוש הזולת - סימן שהוא מטבעו גנב; וקיים חשש סביר, שהלה יחזור לסורו בהזדמנות הראשונה. כלום יסתכן מישהו להחזיק בביתו אדם כזה, העלול בכל יום לשלוח ידו בכליו ובכל רכושו?! · שואל כאן האדמו``ר רבי אברהם מסוכאצוב: מדוע מתנגד עתה יהודה כל כך להשאיר את בנימין במצרים? הרי הוא עצמו הציע לא מכבר ליוסף: ``הננו עבדים לאדוני, גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו`` (מ``ד, ט``ז)! אלא - אומר האדמו``ר מסוכאצוב - בתחילה סבור היה יהודה, שאותה שעה שבה נמצא הגביע באמתחת בנימין מתחיל שעבוד מצרים, שנגזר בשעתו על בני ישראל, ולכן קיבל עליו באהבה וברצון גזירה זו. אבל כשהודיע השליט המצרי בפסקנות: ``האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד, ואתם עלו לשלום אל אביכם!`` (מ``ד, י``ז) - הסיק מכך יהודה שאין כאן התחלת השעבוד של בני ישראל, אלא מזימה שפלה המופנית רק נגד בנימין. משום כך התקומם יהודה בכל כוחו נגד גזירה זו, והשמיע את דבריו התקיפים והמרשימים באזני השליט המצרי, כדי להניא אותו מגזירתו כלפי אחיו הצעיר. · אמר לו יהודה ליוסף: בנוהג שבעולם, מי שלוקח (שקונה) עבד ומצא אותו גנב - מחזירו למוכר; וזה שנמצא גנב, אתה מבקש לקחתו לעבד?! אם לשמשך (לשרתך) אתה מבקשו, אני יודע לשמש יותר ממנו; ואם למלחמה אתה מבקשו, אני יודע להילחם יותר ממנו. אמר לו יוסף: למה אתה מרבה דברים? מסתכל אני, שיש גדולים ממך עומדים כאן ואינם מדברים. ואין ראובן גדול ממך; ואין שמעון ולוי גדולים ממך ואינם מדברים?! ואתה - למה תרבה דברים? אמר לו יהודה: מכל אלו אין אחד מהם חושש בו (=דואג מהחזקת בנימין במצרים) אלא אני, שנאמר: ``אנוכי אערבנו`` (מ``ג, ט). ``אדני שאל את עבדיו לאמר: היש לכם אב או אח?`` אמר לו יהודה ליוסף: מתחילה בעלילה (באשמת שקר) באת עלינו. מכמה מדינות ירדו למצרים לשבור (=לקנות) אוכל, ולא שאלת אחד מהם כמו ששאלת לנו. שמא בתך באנו ליקח (=לקחת לאישה) או אחותנו אתה סבור לישא? אף-על-פי-כן לא כיסינו ממך דבר. אמר לו יוסף: יהודה, למה אתה דברן מכל אחיך? ואני רואה בגביע, שיש באחיך גדולים ממך, ואתה פטיט (=פטפטן). אמר לו יהודה: כל זאת בשביל הערבות שערבתי אותו (מ``ג, י``ט). אמר לו יוסף: מפני-מה לא ערבת את אחיך, כשמכרתם אותו לישמעאלים בעשרים כסף וציערת את אביך הזקן ואמרת לו: ``טרוף טורף יוסף`` (ל``ז, ל``ג)? והוא לא חטא לך; אבל זה שחטא וגנב הגביע, אמור לאביך: הלך החבל אחר הדלי (צרת בנימין נגררה אחרי צרת יוסף). כוון ששמע יהודה כך, צעק ובכה בקול גדול ובמר-נפש אמר: ``כי איך אעלה אל אבי, והנער איננו אתי?!`` (מ``ד, ל``ד). ``יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן, ואחיו מת`` ``ואחיו מת`` - אדם ודאי (=דובר אמת) כיהודה יאמר דבר, שאינו ברור לו (כדבר אמת)? אלא כך אמר יהודה: אם אני אומר לו: קיים הוא (אחיו חי) - הוא אומר לי: לך והביאהו! כדרך שאמר על בנימין. לפיכך אמר לו: ``ואחיו מת``... ``והיה כראותו כי אין הנער, ומת`` על הנמקה זו שבפי יהודה, שואל הצדיק רבי מנחם מנדיל מקוצק: מדוע מבקש כאן יהודה מיוסף, שיחוס על אביו הזקן של בנימין, העלול למות מרוב צער על הרחקת בנו האהוב ממנו; ואינו מזכיר כלל את עשרת הבנים של בנימין, הנמקים מצער על אביהם שרחק מהם? אלא - משיב הרבי מקוצק - לא הרי צער הבנים על אביהם, כצער אב על בניו. וכבר אמרו הקדמונים: ``אב אחד יכול לפרנס עשרה בנים, ועשרה בנים אינם יכולים לפרנס אב אחד`` (נופת צופים); וכן אמרו חז``ל: ``אהבת אב על הבנים, ואהבת הבנים על בניהם`` (סוטה מ``ט, ע``א). האדמו``ר רבי מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה הסביר עניין זה בדרך הבאה: לא בכדי רבה מסירותו של אב לבנו יותר מן המסירות שמגלה הבן כלפי האב. כוון שתכונת האהבה והמסירות מאב לבן היא מורשה מבטן ומלידה, ואדם הראשון הוא שהוריש תחילה תכונה טבעית זו לילדיו. לעומת זאת לא ידע אדם הראשון מסירות בן לאב, שהרי לא נולד לאב ואם טבעיים. משום כך לא הוטבעה תכונה זו בקרב בניו של אדם הראשון... ``כי איך אעלה אל אבי, והנער איננו אתי`` כשהיה מגיע הצדיק רבי מאירל מפרישמילן לדברי הסיום של יהודה ליוסף, היה נאנח ואומר: ``כי איך אעלה אל אבי`` - איך יכול אדם מישראל לעלות על אביו שבשמים לאחר שנות חיים בעולם הזה; ``והנער איננו אתי`` - אם הדור הצעיר לא הלך אתי בקבלת עול תורה ומצוות. כי בזאת נבחן כל דור בישראל: בהצלחתו למסור כראוי את מורשת האבות לדור הבנים. ``ויאמר יוסף אל אחיו: אני יוסף`` כוון שראה יהודה ליוסף שאינו מתפייס (שאינו נעתר לבקשתו לשחרר את בנימין), התחיל לומר לאחיו: מה אנו עומדים? מזה (מיוסף) נתחיל, ובפרעה (מלך מצרים) נסיים. והם לא היו יודעים, שיוסף מבין לשונם. כוון שראה יוסף כך (שאחיו מוכנים למסור נפשם על אחיהם הצעיר), התחיל אומר להם בתחנונים ובלשון רכה: איני רוצה אלא לידע, מי נתן לו לבנימין זה עצה לגנוב את הגביע? כוון ששמע בנימין כך, אמר: לא הם נתנו לי עצה, ולא אני נגעתי בגביע. אמר לו יוסף: הישבע לי! התחיל לישבע לו. ובמה נשבע לו? ביוסף אחיו נשבע, שלא נתנו לו עצה ולא נגע בגביע. אמר יוסף: מי יודיע לי, שאתה נשבע על אחיך באמת? אמר לו בנימין: משמותם של בני אתם יכול לידע, כמה אני מחבבו (עד כמה אני אוהב את יוסף אחי); שהוצאתי שמותם על מה שאירע לו (שקראתי לעשרת בני שמות, המביעים אהבתי וגעגועי לאחי המת) כוון ששמע יוסף כך, לא יכול לכבוש רחמיו (לעצור את רגשות אהבתו לבנימין, בן אימו); ``ויאמר יוסף אל אחיו: אני יוסף!`` ``אני יוסף אחיכם, אשר מכרתם אתי מצרימה`` שואל כאן הצדיק רבי מנחם מנדיל מקוצק: כלום דרך פיוס היא, להזכיר לאחים בשעה גדולה זו של התוודעות את העוול שעשו לו אחיו במכירתו למצרים? אלא - אומר רבי מנדלי - יוסף הצדיק משמיע כאן דברי ריצוי ופיוס באזני אחיו: אל נא תחששו, שירידתי למצרים בימי נעורי גרמה לי לקלקול המידות; ואל יעלה בדעתכם, שנפתיתי חלילה ללכת בדרכיהם המושחתות של המצרים. ``אני יוסף אחיכם, אשר מכרתם אותי מצרימה`` - הנני אותו יוסף הנער, שהיכרתם בשעה שמכרתם אותי ליורדים מצרימה. לא נשתניתי מאז ועד היום הזה במידות ובארחות-החיים והמוסר, שקניתי בבית אבא. וכוון שבכך הדבר - אל תיעצבו בשל מעשה המכירה, כי לא גרמתם לי כל רע בכך... ``ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה, כי למחיה שלחני אלהים לפניכם`` לדברי האר``י הקדוש, אומר כאן יוסף לאחים: ``אל תיעצבו!`` - הרחיקו מלבכם כל שמץ של עצבות, וממילא לא יחר הדבר בעיניכם. שאם תתרחקו מתחושת העצב והצער, תשיגו כראוי את כוונת ה בכך שמכרתם אותי למצרים, שהרי ``למחיה שלחני אלוקים לפניכם``. כידוע, אחד מיסודות החסידות היא עבודת ה בשמחה וחתירה מתמדת לדחיקת העצבות, הפוקדת את האדם בחיי יום יום. לפי תורת הבעש``ט, מטשטשת העצבות את הכרת האדם בבורא העולם, וכך אינו מסוגל להשיג ולהבין את הסיבות והתוצאות של הנהגת ה בעולם. הצדיק רבי אהרן הגדול מקרלין היה אומר: השמחה כשלעצמה אינה מצווה - ואף-על-פי-כן בכוחה להביא לכלל קיום כל המצוות שבתורה. מאידך, העצבות אינה עבירה - אולם זו עלולה להביא לידי כל העבירות שבעולם... טובה תחת רעה - ``ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו`` בין הדברים שהתורה מספרת על יוסף ואחיו, כלולה העובדה שיוסף פרנס את אחיו ובני-ביתם בשנות הרעב. פעולה זו היא בעלת חשיבות כה רבה, עד שבגללה עם-ישראל כולו נקרא על שם יוסף, כפי שנאמר: ``נוהג כצאן יוסף`` (שהכוונה היא, כי הקב``ה נוהג כצאן את עם-ישראל המכונה יוסף). לכאורה אין הדבר מובן: שמו של דבר אמור לבטא את תוכנו האמיתי ואת מהותו הפנימית, ואילו העובדה שיוסף כלכל את אחיו בשנות הרעב נראית פעולה צדדית למדי, שאינה קשורה כלל למהותו של עם-ישראל. מדוע אפוא נקרא עם-ישראל כולו יוסף רק בגלל פעולה זו? כוח לכל הדורות אלא בכך באה לידי ביטוי משמעותה העמוקה של נצחיות התורה: כשם שבאותם ימים, במצרים, כלכל יוסף את אחיו ובני-ביתם, כך בכל דור ודור מפרנס יוסף את עם-ישראל ומעניק לכל יהודי, עד סוף כל הדורות, כוחות מיוחדים. הכוח שיוסף נותן לנו הוא להתנהג עם הזולת במידת החסד ולא לגמול לו כפועלו, ואדרבה, ``לגמול לחייבים טובות``. כך נהג יוסף עם אחיו, לא גמל להם על הרעה שעשו לו, אלא להפך, כלכל אותם בשנות הרעב. כוח זה העניק יוסף לכל יהודי בכל הדורות. פנימיותו של יהודי מידה זו (לגמול לחייבים טובות) היא עניין עיקרי, הנוגע למהותו של עם ישראל, ומכיוון שיוסף הוא המעניק כוח לכך, נקרא עם-ישראל כולו על שמו. לכאורה אפשר לתהות על עצם הצורך להתנהג במידה זו: הלוא הזולת גמל לך רעה, ולמה אסור לך לשלם לו כפועלו ואפילו אתה נדרש לגמול לו טובה תחת רעה? אלא שסיבת הדבר קשורה למהותו הפנימית של יהודי. אמם בחיצוניות הדברים התנהג עמך הזולת במידה רעה, אבל בפנימיותו גם הוא טוב, ושומה עלינו להביט על יהודי כפי שהוא בפנימיותו. גילוי עצם הנשמה ההתנהגות עם יהודי שני במידה זו מעוררת גם בו עצמו את פנימיותו. כשהזולת רואה שאין משלמים לו כפועלו אלא מתייחסים אליו כאל יהודי יקר ואהוב, ואפילו גומלים לו טובה תחת רעה, גורם הדבר למהותו הפנימית להתעורר בקרבו ולעצם הנשמה להאיר בנפשו. כשיהודים מתנהגים כך זה עם זה, הם יכולים לפנות אל הקב``ה ולומר לו כמאמר המדרש בילקוט שמעוני: ``מה יוסף גמלוהו אחיו רעה והוא גמלם טובה, אף אנו גמלנוך רעה, גמול אותנו טובות``, והקב``ה אכן גומל את עם-ישראל טובה, ומביא את הטובה הגדולה ביותר - הגאולה השלמה על-ידי משיח-צדקנו. מתוך: `אהבת חיים` ``ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה`` יהודה נגש אל יוסף ואמר לו: תדע שאני מלך על השבטים ואתה רק משנה למלך, ועוד אני אריה ואתה שור, שנאמר עליך: `בכור שורו הדר לו`, ועלי נאמר: `גור אריה יהודה`. מסביר יהודה ליוסף שכוחם של השבטים לא גשמי, אלא רוחני, ואומר לו יש לנו אב זקן גדול ותפלתו זוהי מלחמתו, ולכן לא טוב שתהיה מחלוקת בין השכנים שהם כנען ומצרים. ועוד ידוע לכם היטב מה שעשו שני אחי בשכם ואגפיה עבור דינה אחותנו, קל וחומר מצרים מקור הטומאה, איך נעזוב שם את הנער, לכן אני מוכרח לקחת אותו בחזרה בכל מחיר, ואם לא תשמע לנו, אני שולח את נפתלי למנות (לספור) שערי מצרים (כדי) להחריבה. עוד לא גמר יהודה לדבר והנה נפתלי בא ואמר, שיש שתים עשרה שערים במצרים, וכל שער פונה לשוק אחד. אמר יהודה לאחיו: אנחנו עשרה, תשעה מכם כל אחד יקח שער אחד, ושלשה שערים הנמצאים לצד פרעה ויוסף ששם כח הצבא והנשק שלהם זה יהיה חלקי, מיד חרה אפו של יהודה ועמדו שתי שערות בחזהו כמסמרים וקרעו בגדיו ונטף ממנו דם, ובאותו רגע ראה יוסף את עצמו בסכנה, תיכף רמז למנשה, ובא מנשה וליטף את יהודה על חזהו ונתקרר יהודה, הסתכל יהודה במנשה ואמר, בודאי זה משלנו כי איך יכול להיות שהוא ידע הסוד ששייך רק למשפחתנו? המדרש אומר, באותה שעה אמר הקב``ה לכל פמלייתו, היום הוא יום מלחמה בין האריה והשור. דבר אחר, ויגש אליו יהודה, אמרו חז``ל שיהודה נגש ליוסף בשלושה דברים: בדורון בפיוס ובמלחמה. מעשה אבות סימן לבנים (כמעשה יעקב לעשו). עוד אמרו חז``ל אחר פרשת מקץ באה פרשת ויגש, לרמז לנו, כיוון שהגיע הקץ, וחושך התפשט בכל העולם צרות ומהומות ומלחמות בכל חלקי תבל וישראל בתוכם, באותו הזמן כמעט וישראל עתידין להתייאש, באותו זמן יתחלקו ישראל לשלשה חלקים, חלק אחד יאמרו אין לנו ברירה אלא להלחם באדום, ויאמרו שכל יהודי צריך לתפוס נשק בידו, וזהו ויגש יהודה שכמו שנגש יהודה למלחמה כך ישראל יגשו למלחמה, חלק שני יאמרו בגלותנו חלשים ואין בידינו אלא תפילה ואז יאמרו שצריך להתפלל הרבה, דהיינו פיוס, וגם זה בלי תשובה לא מועיל, יען שהתפילה מונעת את הגזירות הרעות שיצאו לפועל אבל לא מבטלתן לגמרי אלא נשמרים הגזירות תוך האוצר, וחלק שלישי יאמרו שצריך להרבות בצדקה כמו שנאמר בצדקה תכונני, ובזה יפייסו להקב``ה, וכן אמר דוד המלך עליו השלום: `לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי`, ואם חס-ושלום לא חוזרים בתשובה כתוב: `ויתן את קולו בבכי`, זאת אומרת בבכי יבואו כדי שלא יהיו חס-ושלום קרבנות בנפש וצרות בגוף בארצנו הקדושה, אבל מובטח לנו שסוף סוף ישראל נגאלין ע``י התשובה, שנאמר `והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים` וכבודם של ישראל הוא שאף על פי שחטאו, אך משעה שנתנו דעתם לחזור בתשובה תשובתם מתקבלת, כי אין דבר העומד בפני התשובה. ``ויאמר אבינו שובו שברו לנו מעט אוכל, ונאמר לא נוכל לרדת, אם יש אחינו הקטן אתנו וירדנו, כי לא נוכל לראות פני האיש ואחינו הקטן איננו אתנו`` זה מרמז שמאד קשה לנצח את יצר הרע בפרט בשבתות ובימים טובים, שמשך כל השבוע אדם טורח על פרנסתו ואין לו מנוחה לא באכילה ולא בשתיה ולא בשינה מרוב שהוא טרוד על פרנסתו, אבל כשבא שבת אומר אדם למה לא לנוח, יושב על שולחנו אוכל במנוחה ממלא כרסו מכל טוב באופן שאין לו זמן לתפוס ספר בידו, כי האכילה מביאה את האדם לשינה, ובנתיים הפסיד גם את הדרשה בבית הכנסת, וכך עובר את השבת בתוהו ובוהו, כי כל שבת שאין בו תורה נקרא תוהו ובוהו, והנשמה יודעת את זה טרם שתבוא לעולם הזה, עבור זה הנשמה בוכה שלוש פעמים, פעם הראשונה כשמגרשים אותה ממקום קדוש ומכניסים אותה בתוך גוף מקום סרוח, הנשמה בוכה איך עזבה אור קדוש ובאה כעת בעל כרחה בתוך גוף חשוך. פעם שניה בוכה כשמוציאים אותה מבטן אמה החוצה להביאה לעולם הזה מכיוון שהייתה שם והיה נר דולק על ראשה והייתה לומדת תורה מפי מלאך כמו שאמר איוב: `מי יתנני כירחי קדם בהלו נרו עלי ראשי`. ופעם שלישית כשכבר הגיעה עת זמנה לתת דין וחשבון. על זה אומר הפסוק, ויאמר אבינו, מי זה אבינו? אבינו שבשמים אומר לנשמה שובו שברו לנו מעט אוכל, אני שולח אותך למטה בעולם השפל כדי שתתנו אוכל רוחני, לעורר התערות תחתונה, אבל הנשמה אומרת רבונו של עולם אתה יודע שיש מחלוקת גדולה בין הגוף והנשמה, הנשמה רוצה דבר רוחני והגוף מתאווה לגשמיות, והם שני הפכים, ועוד יותר שהיצר הרע מתדמה לאדם כידיד מתוק מאוד וקשה מאוד להפרד ממנו. ואתה אמרת שנביא מהעולם השפל מעט אוכל? כתוב במדרש מעשה שהיו שתי משפחות בירושלים ושניהם נעקרו מן העולם מפני שהיו יושבים לאכול דווקא בשעה שהיו דורשים בבתי כנסיות והם היו אומרים גם זה מצווה, שבת היום. על זה כתוב ונאמר: `לא נוכל לרדת, אם יש אחינו הקטן אתנו וירדנו`. אחינו הקטן זה יצר הטוב, אם אתה שולח אתנו את יצר הטוב יותר מוקדם בכדי שיאיר לנו את דרכי התשובה וירדנו גם לעולם של אכילה ושתיה, למה? כי לא נוכל לראות פני האיש, זאת אומרת כי לא יכולים אנחנו לעמוד בבית דין של מעלה כל זמן שאין אחינו הקטן אתנו. ``ולא יכול יוסף להתאפק ויתן קולו בבכי``, המדרש אומר, כשם שלא פיס יוסף את אחיו אלא בבכי כך הקב``ה אינו גואל את ישראל אלא בבכי שנאמר: `בבכי יבואו ובתחנונים אובילם`,. אמרו רבותינו ז``ל: `בבכי יבואו`, ע``י תשובה, ותחלת התשובה היא התפילה שנאמר: ``קחו עמכם דברים ושובו אל ה```. אין דברים אלא תורה ותפילה, אם-כן התפילה היא אחד הדברים העומדים ברומו של עולם ויש בתפילה כח לבטל כמה וכמה גזירות. והנה מתעוררת כאן השאלה: האם חסר בישראל תפילות? האם חסר בישראל בכיות? האם חסר בישראל צדיקים וקדושים המקיימים ``והגית בו יומם ולילה``? ואם כן מדוע עד עתה אנו בגלות ועדיין אין אנו נגאלים? לשאלה זו השיב רבנו יעקב המגיד מדובנא תשובה פשוטה, והיא:שעלינו לדעת שהתפילה נקראת עבודת ה`, וכולנו עובדים את ה`, אבל כל אחד כפי יכולתו הפרטית, שלא תבוא צרה בעולם, בית-דין גוזרים יום תענית ותפילה, והנה כולם מתאספים בבית הכנסת ובוכים ומתפללים, קוראים תהילים וסליחות ותוקעים בשופרות, וכל מי שרואה אותם רואה איך שהם דומים למלאכי ה` צבאות, ובכייתם בוקעת את הרקיע. אבל כל אחד שם ידו על מקום שכואב לו, למשל אחד סובל מהפרנסה אזי בשעת התפילה הוא מבקש עבור פרנסתו, וכן מי שיש לו חולה או דבר אחר גם זה בוכה ומבקש על עצמו, והקב``ה שומע תפילתם ועונה להם כפי בקשתם, אבל לא זה שמבקש הקב``ה מאתנו, אלא יש תפילה מיוחדת הנקראת: `לשם יחוד קודשה בריך-הוא, ולאקמא שכינתא מעפרא`, בלי שום הנאה עצמית כלל, והיה אם היינו כולנו מכוונים על זה אזי בוודאי שהיינו נגאלים. ``והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ואת כל אשר ראיתם ומהרתם והורדתם את אבי הנה``. שאלו המפרשים, תורתנו הקדושה העידה שיוסף היה צדיק גדול, והצדקות שורשו בענווה, אם כן איך יוסף הצדיק ייחס לעצמו דברי גדולה כגון אלה `והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים`? אלא יוסף הצדיק כדי לשמח את אביו, דבר בדרך רמז להודיע ליעקב שהוא עודנו אב ליוסף ויוסף עודנו בן ליעקב, כלומר, יוסף עודנו מחזיק בצדקותו ברוח הקדושה אשר למד מיעקב אביו, אף על היותו במצרים ארץ טמאה ושפלה, כי ידע יוסף אשר התגלותו בלבד לא ישמח את לב אביו יעקב מתוך חששות שיכול לחשוב אולי חלילה נטמא יוסף במצרים ואז כאבו יגדל שבעתיים, אבל יוסף הצדיק אמר `והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים, להורות כי גדולתי הוא מצד הקדושה, לזה יש פסוק במשלי, כי `בעד אשה זונה עד ככר לחם`, כלומר שאף אם האדם נולד במזל מוצלח אך אם הלך בדרכים חשוכים מקלקל את מזלו הטוב ומשפילו עד כדי מצב להזקק ולהצטרך לככר לחם רחמנא-ליצלן, וכאן יוסף אמר לאחיו שיגידו לאביו בעיקר שהוא חי במצרים וכי הוא מושל על כל ארץ מצרים, הוא חי במצרים מקום זימה ותועבה, מקום כשופים ולהטים, מקום שמלמדים אפילו ילדיהם במעשי שדים, מקום המטונף ביותר, מקור החלאה והזוהמא המשפילה את נפש האדם המעולה ביותר עד כדי ככר לחם. ויוסף בן יעקב הוא חי באותו מקום והוא שולט ברמה על כולם תוך חיי עושר ואושר גם יחד, לרמוז ליעקב כי הוא זכה והצליח לעבור את המכשולים ולעמוד בכל הנסיונות ולהכניעם תחתיו ולמשול עליהם בכח הקדושה והטהרה שירש מעודו בבית אביו יעקב.