פנינים וסיפורים לשולחן שבת - פרשת בא

בפרשת בוא בא לידי סיום מוצלח מאבקו המדיני של משה בהוצאת בני עמו מארץ מצרים. וכיוון שישראל נעשים בני חורין משעבוד מצרים, מסוגלים הם לקבל עליהם עול מצוות. משום כך מובאים בפרשה זו שפע של מצוות, המוטלות על בני ישראל- החל בכתוב החודש הזה לכם ראש חדשים... (יב, ב`), שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל כעם ערב יציאת מצרים (לפני כן ניתנו המצוות ליחידים, כגון מילה, ואיסור אכילת גיד הנשה). רבי אליהו הלוי, בעל ספר החינוך, מונה בפרשת בוא עשרים מצוות- החל במצוות קידוש החודש ומצוות שחיטת הפסח ואכילתו, ועד למצוות שבעת ימים תאכל מצת... מצות יאכל את שבעת ימים... (יג, ו`-ז`) פעם אחת, בשנת בצורת, החליטו גבאי הצדקה של העיר ווילנא, מפני המצב הקשה, להפחית מסכום הכסף הרגיל אשר נהגו לחלק לעניי העיר בכל שנה לקמחא דפסחא. כאשר הגיע הדבר לגאון מווילנא צווה לקרוא מיד לגבאי הצדקה, והללו מיהרו לבוא. אשאל אתכם שאלה- פתח הגאון- מדוע בפסוק ו` כתוב: תאכל מצת, בכתיב חסר בלי האות ו`, ואילו בפסוק ז` כתוב: מצות יאכל, בכתיב מלא עם האות ו`? אלא- השיב הגאון- כאשר מדובר בך, בעצמך, רשאי אתה לצמצם ככל שתרצה, משום כך כתוב: תאכל מצת, בכתיב חסר. ואילו כשאר מדובר באחרים הזקוקים לעזרה ולתמיכה, שם אין אתה רשאי לחסוך, ומשום כך כתוב: מצות יאכל, בכתיב מלא. ארץ זבת חלב ודבש... (יג, ה`) כל ימיו השתוקק רבי ישראל מאיר הכהן, בעל החפץ חיים, לעלות לארץ ישראל, חביבה הייתה עליו הארץ, ובכל עת זכר אותה בגעגועים. בשנת תרמ, כאשר השיא את ביתו עם הגאון רבי אהרון הכהן, התחייב החפץ חיים, כנהוג בימים ההם, להאכיל את חתנו על שולחנו כמה שנים. אולם זאת מתנה אני איתך בפירוש- אמר החפץ חיים- כי אם ירצה ה`, אל לך לעכב אותי במשך שנים אלה מלעלות לארץ ישראל. וכל פטר חמר תפדה בשה... (יג, יג) כמה מחכמי ישראל שואלים כאן: במה זכה החמור, שהוא בהמה טמאה, להתקדש בקדושת בכור, הטעונה פדיון? יש הקושרים מצווה זו לתפקיד שמילאו החמורים, בצאת בני ישראל ממצרים. הם אלו שנשאו על גבם את המטען של שישים ריבוא בתי אב בישראל, שעזבו את ארץ השעבוד. כגמול על כך זכו בעלי חיים אלה להתקדש בקדושה מיוחדת הקרויה פטר חמור. לפי הסבר זה, מתפרש יפה סמיכות הפסוקים בסוף הפרשה שלפנינו לאחר הפסוק המדבר על פדיון פטר חמור נאמר בתורה: והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר: מה זאת? ואמרת אליו: בחוזק יד הוציאנו ה` ממצרים מבית עבדים (יג, יד). פסוק זה מתפרש בדרך הבאה: אם ישאלך בנך: מדוע חלה קדושה מיוחדת של פדיון בכורות על בהמה טמאה? ואמרת אליו: בחוזק יד הוציאנו ה` ממצרים, והוצרכנו אז לשאת משאות כבדים בדרך ארוכה וקשה, ובכך נעזרנו בחמורים, שעליהם העמסנו את המסעות הרבים, שנטלנו עימנו ממצרים. בפירוש זה יש מוסר השכל, שכוחו יפה לכל מקום ולכל זמן: מעשה טוב מן הראוי שיזכה מצידנו לגמול מתאים. וכבר אמרו חכמינו זל, שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל ברייה (בבא קמא לח, עב). והיה לך לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך... (יג, טז) חכמי ישראל מציינים שהמילה שבת מרמזת בדרך של נוטריקון (ראשי תיבות) לשלוש מצוות הקרויות בתורה אות, והן: שבת, ברית מילה ותפילין. בכל אחד מימות השנה דרושים לו לאדם מישראל שניים מאותות אלה, שיעידו על הקשר האמיץ שבין ה` לישראל. לכן אנו מניחים תפילין בימות החול, שיהיו בידינו שתי אותות כנדרש. ובימי שבת וחג מעידים עצם הימים המוקדשים על הקשר שבין הבורא לעמו, ולכן לא דרושה אז הנחת תפילין. מוציא אסירים בכושרות... (תהילים סח, ז`) אמר רבי עקיבא: לא הוציאם (לא הוציא הקבה את ישראל ממצרים) אלא בחודש כשר (נוח) לצאת. לא בתמוז- מפני השרב, ולא בטבת- מפני הצינה, אלא בניסן, שהוא כשר לצאת בו בדרך- לא חמה קשה ולא צינה קשה. ואם תאמר תשרי? (אם תשאל: מדוע לא הוציא ה` את ישראל ממצרים בתשרי, שאף בו מזג האוויר נוח?) הרי יש בו עונת גשמים (ימות הגשמים הקרבים ובאים אינם נוחים לעוברי דרכים) לכן הוציא ה` את ישראל ממצרים בניסן, שאחריו באים ימות החמה הנוחים לעוברי דרכים. סיפור יציאת מצרים ופדיון פטר חמור. בא אל פרעה... (י`, א`) הצדיק רבי מנחם מנדיל מקוצק העיר על לשון הכתוב בפתח הפרשה: אין הקדוש ברוך הוא אומר למשה: לך אל פרעה, כי לעולם אין פורשים ממחיצתו של ה` יתברך, ואי אפשר לו לאדם להתרחק מן הבורא, שהרי מלוא כל הרץ כבודו (ישעיה ו`, ג`). משום כך קורא כאן ה` למשה: בוא איתי אל פרעה, והנני איתך בכל אשר תלך! ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים... לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו... (י`, כב-כג) פסוק זה- אמר האדמור רבי חנוך מאלכסנדר- מלמד אותנו דרך בעבודת ה`. ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים- במצב של אפלה וירידה רוחנית, לא ראו איש את אחיו- כאשר כל אדם רואה רק את עצמו, דואג לעצמו בלבד, ואינו שם לב לאחיו שזקוק אף הוא לעזרה, ולא קמו איש מתחתיו- אדם כזה אינו מתרומם ממצבו השפל אשר בו הוא שרוי... ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו... (יא, ז`) פעם אחת בא חסיד לאדמור רבי מאיר מפרימישלן, וסיפר לרבי על מצב הפרנסה הקשה. רבי- כך אמר- כבר איני יודע מה לעשות, עובד אני בחריצות רבה מן הבוקר עד שעת ערב מאוחרת, ופרנסה- אין! מה אעשה? אומר לך- אמר הרבי- יסוד גדול כיצד עליך להשתדל לפרנסתך. בפרשת השבוע כתוב: ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו יש לבאר את הפסוק כך: ולכל בני ישראל לא יחרץ- כל יהודי צריך לדעת שלא חריצותו הרבה היא שתביא לפרנסה ברווח, אלא רק אם כלב לשונו- כליבו כך גם לשונו, אין הוא מדבר אחת בפה ואחת בלב, אלא פיו וליבו שווים ביושר רב- אז בוודאי יצליח! ושמרתם את המצות... (יב, יז) על כתוב זה שנינו במדרש מכילתא: אמר רבי יאשיה: אל תהי קורא את המצות, אלא את המצוות. כדרך שאין מחמיצין את המצות, כך אין מחמיצין (דוחים ומשהים) את המצוות. העיר על מדרש זה הצדיק רבי פנחס מקוריץ (מגדולי תלמידיו של הבעל שם-טוב): כשם שמצה שהחמיצה- לא זו בלבד שאין באכילתה בפסח משום מצווה, אלא גם חייבים על כך עונש כרת, כך עלינו לדעת, שכאשר מחמיצים מצווה כלשהי- לא רק מפסידים שכר מצווה, אלא גם נענשים על כך בעונש חמור מן השמיים...