פרשת השבוע - תרומה

(אתר שופר) ``ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו`` (כה - ב) בזמן שיש לבני ישראל רצון ונדיבות הלב לקיים מצוות לשם שמים, אומר ה` יתברך: ``לי תרומה`` – אני בא על ידי כך לידי התרוממות. ``כשישראל עושין רצונו של מקום מוסיפים כח בפמליא של מעלה``... (קדושת הלוי) ``ויקחו לי תרומה מאת כל איש`` (כה - ב) השם יתברך אומר: יקחו נא תרומה גם ממני. חוץ מזה שיקחו ``מאת כל איש``, אתן גם אני את תרומתי. שכן אמרו חכמינו, כי העננים הביאו את אבני השהם ואבני המלואים (``והנשיאים הביאו – אין נשיאים אלא עננים, שנאמר ורוח``), וזו היתה תרומתו של הקדוש ברוך הוא... (הרב חיד``א ז``ל) ``ויקחו לי תרומה מאת כל איש`` (כה - ב) לי לשמי. (רש``י) הרבי מקוצק היה אומר: ``ויקחו לי, לשמי – תרומה`` – שתקחו את שמי כשהוא מורם ונבדל מן העולם הזה... בעל חידושי הרי``מ ז``ל אמר על כך: ``לי לשמי`` – שאפילו לא תהיו מתכוונים, כי נתינותיכם תביאנה לידי השראת השכינה, אלא פשוט ``לשמי`` – משום שכך עלה ברצוני... הכוונה למלא את רצון השם גדולה היא מכל הכוונות הנשגבות והעמוקות ביותר... ממון הוא בדרך כלל דבר שפל וירוד, ברם אם נותנים אותו למטרה טובה, לשם שמים – ``לשמי`` – הריהו מתעלה למדרגה יותר גבוהה; כפי שאמרו חכמינו: ``אין קיחה אלא לשון הגבהה``, ולכן נאמר ``ויקחו`` ולא ``ויתנו``... (שיחות צדיקים) בעל שפת אמת ז``ל היה אומר על הכתוב: ``לי הכסף ולי הזהב נאם ה` צבאות`` (חגי ב-ח) – כלום צריך השם יתברך להתפאר בכך שהכסף והזהב שלו הם, וכי מה אינו שלו? אלא כך הוא פשוטם של דברים: השם יתברך אומר להם לישראל, שמשימתם היא לעשות את הכסך והזהב כך שיהיו ``לי`` – להגביהם אלי על ידי קיום מצוות ומעשים טובים... חכמינו אמרו: ``צדיקים ממונם חביב עלעהם יותר מגופם``, וקשה להבין, איך יאה לצדיקים לחבב כל כך את הממון? אמר על כך רבה של לובלין, הגאון מהר``מ שפירא ז``ל: הצדיקים יודעים כמה פעולות טובות אפשר לפעול בממון; להחיות בו נפשות, להחזיק בני תורה, להקים מוסדות תורה – דברים שאי אפשר לעשותם בעזרת הגוף בלבד; ולפיכך מחבבים הם את הממון יותר מגופם. לעומת זה, בעלי התאווה שמבזבזים את כל ממונם רק לשם תענוגות הגוף, הרי לגביהם כל עצם הממון אינו אלא בשביל הגוף, וממילא חביב עליהם גופם יותר מממונם... כשנוטל אדם מישראל מקצת מתבואתו ומעלה במחשבתו, שזה יהיה תרומה לה`, הרי זה נעשה קודש, שכן המחשבה לשם שמים מביאה קדושה על כך (תרומה נטלת במחשבה). כך גם כאן, משנצטברו כל הרצונות הטובים והמחשבות הנדיבות של בני ישראל בשעת נתינת התרומות, נוצרה מזה קדושה עצומה של משכן בעל מידה גדולה של השארת השכינה. הכסף והזהב עשו את חיצוניותו של המשכן, ואילו המחשבות והרצונות הטובים של בני ישראל יצרו את פנימיותו – את קדושת המשכן. (ספרים קדושים) אם אדם נותן לשם שמים אינו נותן אלא לעצמו, שכן השמים אינם זקוקים לכך, אלא לזכותו של האדם הוא. אם כן הרי נתינה זו אינה אלא לקיחה... (ליקוטי שפת אמת) למה נאמר ``ויקחו`` ולא ``ויתנו``? לפי שבאמת הרי הכל שייך להשם יתברך – ``ממך הכל ומידך נתנו לך`` – אלא בזה שאדם עושה מעשה טוב בממונו לשם שמים, הריהו קונה אותו לעצמו (כדרך שאמרו חכמינו, כי על ידי הברכה מתקיים ``הארץ נתן לבני אדם``), ונמצא איפוא שהוא נותן את שלו. אם כן יוצא, כי רק עם נתינת התרומה לה` זה נעשה בבחינת ``ויקחו`` – שהם לוקחים וקונים זאת לעצמם... (מלבים) יפרישו לי מממונם נדבה. (רש``י) אמנם מצות צדקה הריהי מצוה גדולה מאוד, אולם רק כשנותנים ``מממונם`` – מממון שלהם שנרכש ביושר; ואילו ממון שנרכש בדרכים ובאמצעים פסולים, ממון כזה אין השם יתברך דורש לקיים בו מצוות, כפי שאומר הכתוב: ``כי אני ה` אוהב משפט שונא גזל בעולה`` (ישעיה סא) – מכיון שאני אוהב משפט, צדק ויושר, לכן אני שונא כשמביאים לפני קרבנות בממון גזול ועשוק... מצויים אנשים שרוצים לכפר על עוולותיהם בעניני ממון, בזה שהם מפרישים מממונם לצרכי צדקה; אולם באמת אין השם יתברך מקבל צדקה כזו, ולא עוד אלא שהוא שונא אותה. על כגון אלה אומר הנביא: ``שמרו משפט ועשו צדקה`` (ישעיה נו) – תחילה ``שמרו משפט`` – התנהגו בצדק וביושר ואל תעשקו את הזולת, ורק אז ``עשו צדקה`` – בממון כשר... (הדרש והעיון) ``ויקחו לי תרומה`` (כה - ב) הדא הוא דכתיב: לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו – אל תעזובו את הלקח שנתתי לכם. (מדרש) השם יתברך נטע בבני ישראל כוח כזה, שיוכלו להיות בעלי תשוקה ורצון אליו. אפילו ``לקח טוב`` זה – הלקיחה הטובה, שיוכל להיות ``ויקחו לי תרומה`` – גם הוא ניתן מהשם יתברך על ידי כוח מיוחד. יש להשתדל רק, שלא לעזוב את הכוח הזה – ``אל תעזובו את הלקח שנתתי לכם``... (חידושי הרי``מ ז``ל) יש לראות את התורה כמקח וממכר. לעולם אין סוחר פורש מעסקיו משום שפעמים איננו מצליח במסחרו; יודע הוא, כי בהזניחו לגמרי את עסקיו הריהו נידון לירידה גמורה עד עפר. הוא הדין צריך להיות גם לגבי התורה; אף אם לפעמים אין מצליחים בלימודה, יש להמשיך בשקידה ובעמל מבלי להרפות את הידים. אם יחדל אדם לגמרי מלעסוק בתורה, ודאי לא יהא לו קיום. (הה``ק ר` דוד ז``ל מקוצק) כיון שאמרו ישראל נעשה ונשמע מיד אמר הקדוש ברוך הוא למשה: ויקחו לי תרומה. (תנא דבי אליהו) התנאי הראשון להשראת השכינה בעולם שפל זה הוא, ביטול עצמי. אם אדם מבטל את עצמו לחלוטין בפני רצון השם, אז מסוגל הוא לזכות לגלוי שכינה. כפי שאומר הנביא: ``השמים כסאי והארץ הדום רגלי, איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי... ואל זה אביט על עני ונכה רוח וחרד על דברי`` (ישעיה סו) – כלומר, הודות ל``עני ונכה רוח`` המבטל עצמו בפני דבר ה`, אפשר לבנות בית ומקום מנוחה שבו תהיה התגלות השכינה, במידה עצומה, יותר מבכל מקום אחר בעולם. לפיכך, כיון שאמרו ישראל ``נעשה ונשמע`` וביטלו לגמרי אם רצונם ודעתם בפני רצון השם, עוד לפני ששמעו מה נדרש מהם, זכו לכך שיצטוו לעשות משכן ושיתקיים בהם ``ושכנתי בתוכם``... (יקר מפז) ``מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי`` (כה - ב) באמת הרי הכסף והזהב של השם יתברך הם – ``לי הכסף ולי הזהב נאם ד``` – ואין אדם נותן כלל משלו. מה שבאמת הוא נותן, הרי זה רצונו הטוב ונדיבות לבו בשעת נתינת הממון, שהם של עצמו. ואילו זה שנותן לא בלב שלם ובלא נדיבות, איננו נותן ממילא מאומה, לפי שהממון אינו שלו ורצון גם כן אין לו. הוא אשר אמר הפסוק: ``מאת כל איש אשר ידבנו לבו`` – רק מזה שנותן מתוך רצון טוב ונדיבות הלב – ``תקחו את תרומתי`` – ממנו אתם לוקחים משהו, ואילו מאלה שאין לבם נודבם אינכם לוקחים מאומה... (תורת משה) השראת השכינה על בני ישראל, שצריכה היתה לבוא על ידי המשכן, לא היתה יכולה לבוא אלא על ידי אהבה מוגברת מצד ישראל ורצון עז להתדבק באלוהות. אהבה אינה יכולה לבוא על פי צו ופקודה, כי אם מתוך רצון טוב עצמי, ולפיכך היה הכרח בהתרמה חפשית – ``כל איש אשר ידבנו לבו`` – ולא הטלת חובה. (הגה``ק בעל אבני נזר מסוכטשוב ז``ל) מלכתחילה לא כפו על איש לתת, אלא מי שרצה לנדב היה מנדב. אולם, לאחר שכבר נדב איש את נדבתו, היו מוציאים זאת ממנו אפילו בכפיה – ``תקחו את תרומתי`` – שכן ``אמירה לגבוה כמסירה להדיוט``, ומרגע שהבטיח את תרומתו הרי זה נדר וזוהי כבר ``תרומתי`` – של השם יתברך... (צמח דוד) ``זהב וכסף ונחשת`` (כה - ג) בעל החתם סופר ז``ל מוצא כאן רמז מפליא, שאותיותיהן של שלוש מילים אלה מרמזות על כל ימות השנה שישנה בהם קריאת התורה: ז` – היום השביעי, שבת; ה` – היום החמישי בשבוע; ב` – יום שני בשבוע; כ` – כפורים; ס` – סוכות; פ` – פסח, פורים; נ` – נרות (חנוכה)1 ח` – חודש (ובכלל זה גם ראש השנה, שגם הוא ראש חודש); ש` – שבועות, שמיני עצרת, שמחת תורה; ת` – תענית. ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא... ``וערות תחשים`` (כה - ה) מן חיה ולא היתה אלא לשעה והרבה גוונים היו לה לפיכך מתרגם ססגונא ששש ומתפאר בגוונין שלו. (רש``י) את הקשר ההגיוני בין שני הענינים הללו ברש``י, ניתן להבין באופן כזה: כאשר התרגום קורא לבהמות, חיות ועופות שונים, בשם אחר מאשר בתורה (כגון: שור או כשב – תור או אימר; שפן – טפזא; חסידה – חוריתא; דוכיפת – נגר טורא וכיוצא בזה), הרי זה שפיר ומובן, שכן בלשון הארמית יש לבעלי חיים אלו שמות אחרים מאשר בלשון הקודש. אבל בעל חי זה שקרוי ``תחש``, הרי אינו קיים לעולם, אלא נברא במיוחדבריאה חד פעמית בשביל המשכן, ואם כן הרי לא יתכן שיהיה לו שם אחר בארמית מאשר בלשון הקודש, ואיך יצא איפוא שבתורה הוא נקרא ``תחש`` ובתרגום – ``ססגונא``? אלא מסתבר בהכרח, שהשם ``ססגונא`` של התרגום אינו שם עצם של בעל חי זה, כי אם מציין משהו ממראהו החיצוני – ``ששש ומתפאר בגוונין שלו``. מעתה שפיר ברור הקשר בדברי רש``י. מכיון שהוא אומר תחילה: ``ולא היתה אלא לשעה``, הרי עליו להוסיף מיד: ``והרבה גוונים היו לה, לפיכך מתרגם ססגונא`` – שהשם ``ססגונא`` אינו שם העצם של החיה בארמית, כי אם רק בא לציין את גווניו המרובים... (הגאון מהרי``ל דיסקין ז``ל) ``ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם`` (כה – ח) לכאורה צריך היה הכתוב לומר ``בתוכו`` – בתוך המקדש? ברם, ``בתוכם`` מכוון לבני ישראל, שיעשו לי כל אחד מהם מקדש בלבו, מקום להשראת השכינה, כי אז ``ושכנתי בתוכם`` – בתוך לבו של כל אחד מהם... (אלשיך) לפיכך נאמר ``וכן תעשו`` – ואומר רש``י: ``לדורות`` – לפי שמקדש כזה בלבו של כל אדם, אפשר לעשותו בכל הדורות ובכל התקופות... (מלבים) מתחילה ציווה השם יתברך על מלאכת המשכן ורק לאחר מכן, בפרשת כי תשא, ציווה על יום השבת: ``אך את שבתותי תשמורו``. ואילו כאשר חזר משה על כך לפני בני ישראל, בפרשת ויקהל, מסר להם תחילה מצוות שמירת שבת ואחר כך מצוות מלאכת המשכן? ברם, אפשר לתרץ כך: שבת היא בבחינת ``כבוד המקום`` – שניתנה כדי לחוג את יום מנוחתו של השם יתברך בתור יום מנוחה וקדושה, ולהעיד על מעשה בראשית, שהוא ברא את השמים והארץ. לעומת זאת המשכן הוא בבחינת ``כבוד ישראל``, שבא להעיד על ישראל שהם ``גוי אחד בארץ``, כי ירד השם יתברך ממרומיו והשרה את שכינתו עליהם. לפיכך הקדים השם יתברך את מלאכת המשכן לפני השבת, כדי להוכיח בכך, שהוא מקדים כבודם של ישראל לכבוד עצמו. אבל משה רבנו הקדים שבת לפני מלאכת המשכן, לפי שאצלנו צריך כבוד המקום להיות קודם לכבוד ישראל. (כלי יקר) הרבי ר` בונם מפשיסחה ז``ל אמר: ``בעיקר צריכה רק הנפש להתפלל, ואילו הגוף יהיה רק כעין אלומת תבן הנגררת מאחור``. רק מתוך זה שהגוף נגרר אחרי הפנימיות, מגיע גם הוא לידי הישג כלשהו... על ידי ``ושכנתי בתוכם`` מתקיים ``ועשו לי מקדש`` – בלעדי התוך הרי זה בול עץ בלבד... (חשבה לטובה מהרבי ר` העניך מאלכסנדר ז``ל) בדומה לכך פירש הרבי מקוצק ז``ל את הפסוק: ``ה` אהבתי מעון ביתך`` – אם אני אוהב את הבית, אף כי איננו אלא עצים ואבנים, הרי זה רק משום ``מקום משכן כבודך`` – שזה מקום להשראת השכינה... ועשו לשמי בית קדושה. (רש``י) אדם מישראל צריך להשתדל להכניס קדושה לתוך ביתו הפרטי שיהיו חיי משפחתו בקדושה, וזה נקרא ``מקדש``... (הה``ק מהר``מ מאמשינוב זצ``ל) במידה שאדם מישראל מקדש את מעשיו האנושיים היומיומיים שהוא עושה בביתו, וגורם להשראת השכינה במעונו – בה במידה מתגברת הקדושה והשראת השכינה בבית המקדש. קדושת המקדש תלויה בקדושה השרויה בבתי ישראל. על ידי ``ושכנתי בתוכם`` מתקיים ``ועשו לי מקדש``... (אבני אזל) בדרך כזו פירש בעל שפת אמת ז``ל את הפסוק: ``אם אבוא באהל ביתי, אם אעלה על ערש יצועי, אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה, עד אמצא מקום לה` משכנות לאביר יעקב`` (תהלים קלב – ג, ד) – שביקש דוד המלך למצוא מקום לה` בתוך כל הפעולות הנזכרות, ב``אבוא באהל ביתי``, ב``אעלה על ערש יצועי``, ב``אתן שנת לעיני`` – שבכל המעשים הללו יהיה מקום להשראת השכינה, שיהיו טהורים ולשם שמים – וממילא יהיה זה בבחינת הקמת מקדש לה`... ``ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ככל אשר אני מראה אותך... וכן תעשו`` (כה – ח, ט) זה שבצלאל, אהליאב וחכמי הלב, היו מוכשרים לעשות את המשכן בדייקנות לפי רצון השם, היה זה הודות לרוח הקודש ששרתה עליהם, כפי שנאמר: ``וימלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת`` (שמות לה-לא). על ידי ``ושכנתי בתוכם`` – מכיון ששרתה השכינה בין עושי המלאכה, לפיכך יכלו לעשות ``ככל אשר אני מראה אותך`` – בדייקנות מלאה. (תורת משה) ``וכן תעשו`` (כה – ט) לדורות (רש``י) אם כך תהיה לבני ישראל תשוקה אמיתית לבנות בית בשביל התגלות השכינה, יכולים הם להשיג זאת, ואם אינם זוכים לכך הרי זה סימן, שעדיין לא הגיעו לידי התשוקה הראויה וההתנדבות הנכונה. לפיכך אמרו חכמינו: ``כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו`` – שכן אילו היה קיים רצון אמיתי לבנין בית המקדש היה באמת ``נבנה בימיו``... (שפת אמת) חייב אדם מישראל לדעת, שאי אדם יכול לפעול בעצמו מאומה, אם אין מסייעים לו מן השמים. אפילו המשכן אפשר היה לעשותו רק משום ``ככל אשר אני מראה אותך`` – משום שהשם יתברך סייע גם בהתחלה וגם בגמירה – ``נעשית מאליה``. אם מאמינים בכך אמונה איתנה, נקל להבין, כי גם ``לדורות``, בכל העתים, יכולים בני ישראל לעשות כל אחד לעצמו משכן בשביל השכינה. ``אהל שכן ב א ד ם`` – בכל אדם... ואף על פי שהאדם נתון בשפל המצב ואין כוחו אתו, עליו רק לשאוף לכך ברצון, כי אז מסייע השם יתברך בידו שיוכל... (ישמח ישראל מהה``ק מאלכסנדר ז``ל) ``ועשו ארון... אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קמתו`` (כה – י) כל אמות הארון שבורות הן – שתים וחצי, אחת וחצי. זה בא לרמז, כי תלמיד חכם חייב להיות שבור בעיני עצמו; עליו לדעת, כי עדיין עומד הוא במחצית הדרך וטרם הגיע אל השלימות... (הגאון ר` נתן אדלר ז``ל) זה בא לרמז גם, כי לעולם אי אפשר ללמוד את התורה עד תומה, כי היא ``ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים``. כל כמה שלומדים בה, אין מגיעים אלא עד החצי... (פרדס יוסף) מקום ארון אינו מן המדה. (חז``ל) תלמד החכם האמיתי, שיש בו תורה כשם שהכיל הארון את לוחות הברית, אינו תופס שום מקום; כאפס הוא בעיני עצמו ואיננו רוצה כלל כי יוקצה לו מקום מיוחד... (הדרש והעיון) כל דבר בטבע מן ההכרח שיהיה לו מקום. ברם, קיומם של תלמידי חכמים ולומדי תורה אינו טבעי כלל. בדרך הטבע אי אפשר להבין ``במה הם מתפרנסים וממה הם ניזונים``, ואם מתקיימים הם, בכל זאת, הרי זה ``אינו מן המדה``... (מפי שמועה) ``מבית ומחוץ תצפנו`` (כה – יא) כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם. (יומא ע``ב) במסכת ברכות (כח) מסופר שכשהיה רבן גמליאל נשיא הכריז ואמר, שכל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש. רק כאשר עברה הנשיאות לידי רבי אליעזר בן עזריה, סולק ``שומר הפתח`` מדלת בית המדרש וניתנה רשות לכל מי שרצה בכך, להכנס וללמוד תורה. ואמנם עד מהרה נתווספו ארבע מאות ספסלים בבית המדרש. קשה איפוא להבין, מי היה זה אותו ``שומר הפתח``, שהיה מסוגל להבחין בכל תלמיד אם תוכו כברו? הרי לשם כך עליו להיות יודע מחשבות? אמר על כך הרבי הזקן מסדיגורה ז``ל: באמת נסגרו דלתות בית המדרש על מנעול ולא ניתן לאיש להכנס. אולם, התלמיד שרצה במלוא הרצינות והשאיפה הפנימית להכנס וללמוד תורה, היה נוקט בכל האמצעים והפעולות, היה פורץ גדרות וחותר חתירות, כדי לחדור פנימה (כגון הלל, שעלה על גג בית המדרש ושמע דברי תורה דרך הארובה). ואם עשה התלמיד הכל כדי שיוכל להכנס, הרי זו ההוכחה הברורה ביותר כי תוכו כברו... עוד תירוץ על כך אומרים בשם האדמו``ר רא``מ מגור ז``ל, כי עצם כרוזו וציוויו של רבן גמליאל, היה שומר הפתח, תלמיד שלא הרגיש עצמו כשר בתכלית וראוי להכנס, היה מתיירא ולא היה נכנס כלל, אף כי הדלת היתה פתוחה... ``ועשית עליו זר זהב סביב`` (כה – יא) זכה נעשית לו זר, לא זכה – זרה הימנו. (יומא ע``ב) אדם מישראל הלומד תורה, אם הוא ירא שמים, בעל מדות טובות ואהוב על הבריות – נעשית לו התורה נזר ועטרה, היא מפארת אותו, והכל אומרים כי התורה היא אשר עידנה אותו במעשים ובמדות. אבל אם איננו ירא שמים, אינו מצטיין במדות ובלתי אהוב על הבריות – על כורחה נעשית התורה זרה לו ומשתכחת הימנו. שכן על ידי ידיעתו בתורה מתהלל כבוד התורה, כיון שאומרים הבריות: ``ראו פלוני שלמד תורה, כמה מקולקלים מעשיו``, וטופלים את האשמה על התורה; הרי כדי להציל את כבודה וחשיבותה, מוכרחה היא להשתכח הימנו ולהיעשות זרה לו. (אבני אזל)