פרשת השבוע - כי תשא - הרב שלמה לוינשטיין

(אתר שופר) כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַד` בִּפְקֹד אֹתָם.. שמות ל יב) אומר `האלשיך הקדוש`: את מי ראוי לבחור כמנהיג וראש לבני ישראל כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל? אדם שמוכן למסור את נפשו - כֹּפֶר נַפְשׁוֹ - על בני ישראל בעת צרתם - בִּפְקֹד אֹתָם - ולא מנהיג שמוכן למסור את כל כלל ישראל על נפשו… משה רבינו עצמו היה הראשון שהראה דוגמא אישית של מנהיגות אמיתית כשאמר: וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ… (שמות לב לב). * זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.. (שמות ל יג) אמרו חזל (מנחות כט.): `תנא דבי רבי ישמעאל: שלשה דברים היו קשין לו למשה עד שהראה לו הקבה באצבעו ואלו הן; מנורה וראש חדש ושרצים.. ויש אומרים: אף הלכות שחיטה `. חזל למדו זאת מן המלה זֶה המופיעה באותן פרשיות. המלה זֶה מורה על כך שמראים באצבע. לכן אף אצלנו אומר רשי: ש`הראה לו הקבה למשה כמין מטבע של אש ומשקלה מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל ואמר לו: כזה יתנו `. מדוע הראה לו `מטבע של אש` דוקא ולא מטבע של כסף למשל? אומר רבי נחמן מברסלב: לאש יש שתי תכונות: האחת - חמום ובשול. והשניה - שריפה. כך גם מטבע, אם יודעים מה לעשות אתה, יש לה חשיבות רבה ומועילה, אבל אם לא יודעים מה לעשות איתה, זהירות! המטבע יכולה להיות אש! * הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ד` … (שמות ל טו) אמרו חזל (כתובות נ.): `המבזבז אל יבזבז יותר מחומש`. למה אין על כך לאו מפורש בתורה? מדוע כאן נאמר שאדרבה, הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה? אלא שכאשר משה רבנו נוכח והנתינה נעשית בפרהסיה לעיני כולם, אמנם יש חשש שיהיו כאלה שיתנו יותר מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל. אבל את החומש נותנים כצדקה לענים ונתינה זאת לא נעשית בפרהסיה ולכן אין כל חשש שמישהו יתן יותר… * וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא.. (שמות לא יד) יהודי בא לפני `החפץ חיים` ובקש להרים תרומה לישיבה בראדין, אלא שאותו יהודי מחלל שבת היה… החזיק `החפץ חיים` את ידו של התורם, ליטפה בחום והחל בוכה. תמה התורם לפשר בכיו של הרב. השיב `החפץ חיים`: שהוא בוכה על היד הזאת שתשרף בגיהנם… כואב לי עליך מאד, הרי אתה מחלל שבת… לאחר כמה רגעים החל גם התורם לבכות ואמר שהוא רוצה לחזור בתשובה ולשמור שבת… אלא שאני מוכן להתחיל רק מהשבת הבאה… את השבת הזאת אינני יכול לשמור, עלי לסיים את עסקי… אמר לו `החפץ חיים`: אני הייתי מוכן להרשות לך זאת, לו השבת היתה שלי. אבל השבת היא של הקבה… * אדם שלא עבר עבירה, עדין אין זה נחשב שכבר קיים מצוה. ואימתי ההימנעות מעבירה נחשבת לקיום מצוה? אם בפרק הזמן הזה בה לידי נסיון באותו ענין והצליח לעמוד בו, הרי זה נחשב כאילו עשה מצוה. דבר זה רמוז בפסוק בתהילים (קיט ג): אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ, אי עשיית עבירה נחשבת לעשיית מצוה, שהלך בדרכי ד`. אומר ה`שמן הטוב` (מובא ב`ליקוטי בתר ליקוטי`): שלענין שמירת שבת שונה הדבר. הנה בפסוק נאמר: וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם.. (שמות לא טז) כיצד שומרים את השבת? עי שלא עושים מלאכה. ועל כך אומר ד`: לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת, שזה נקרא `עשיה`! אי עשיית מלאכה בשבת נחשבת למצוה! אומר `החפץ חיים`: אם מעל חנות מוצב שלט `מכולת`, יודעים כולם שיש כאן חנות מכולת. אם בא אדם לקנות בחנות ורואה שהיא סגורה, הוא אומר לעצמו שיתכן שבעל החנות לא מרגיש טוב, או אולי נסע לחופשה וכדו`. כל זמן שהשלט קיים, יודעים הקונים שהחנות פועלת ובעליה ישובו. אך אם רואים שהשלט הוסר – יודעים כולם שהחנות נסגרה, אין סכוי שבעל החנות יחזור. אומר `החפץ חיים`: השלט של היהודי זה שבת. אם היהודי ישמור את השבת, למרות שבתחומים האחרים הוא אינו מקפיד כל כך, הרי יש סכוי שיחזור בתשובה. אך אם לא שומרים את השבת, מסירים את השלט מעל החנות – הזהות והפרצוף היהודי נעלמים. * וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי.. וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל (שמות לב י) אמרו חזל (ברכות לב.): `אמר רבי אלעזר: אמר משה לפני הקבה, רבונו של עולם ומה כסא של שלש רגלים (=אברהם יצחק ויעקב), אינו יכול לעמוד לפניך בשעת כעסך, כסא של רגל אחת (=משה) על אחת כמה וכמה?!` שואלים המפרשים: הלא ה`כסא` יהיה של ארבע רגלים (=אברהם, יצחק, יעקב – משה)? מסביר `החתם סופר`: הגמרא (ברכות י`:) אומרת: `אר יוחנן משום ר` יוסי בן זמרא: כל התולה בזכות עצמו – תולין לו בזכות אחרים. וכל התולה בזכות אחרים – תולין לו בזכות עצמו. משה, תלה בזכות אחרים, שנאמר: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל.. (שמות לב יג) תלו לו בזכות עצמו, שנאמר: וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ.. (תהילים קו כג). אבל חזקיהו המלך שתלה בזכות עצמו ואמר: זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ (ישעיהו לח ג), תלו לו בזכות אחרים, שנאמר (מלכים ב יט ו): וְגַנּוֹתִי אֶל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי `. לכן אומר משה רבנו לד`: ממה נפשך, אם אני אתלה בזכות אחרים, אברהם יצחק ויעקב, אז יתלו לי בזכות עצמי – היינו; כסא של רגל אחת. אבל אם אתלה בזכות עצמי – יתלו זאת בזכות אברהם יצחק ויעקב, היינו; כסא של שלש רגלים. ואם הוא אינו יכול לעמוד והראיה – שד` רוצה לכלות את עם ישראל, בני אברהם, יצחק ויעקב, קו שכסא של רגל אחת, לא יוכל לעמוד. * וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי ד` אֱ-לֹקָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ד` יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל.. (שמות לב יא) בקהילה אחת היה ראש הקהל עשיר גדול, אך לא היה אהוב על הצבור, כיון שלא היה מדקדק במצוות… לקראת הימים הנוראים בישר ראש הקהל לבני הקהילה כי במקום לשכור חזן, הוא בעצמו ישמש כשליח צבור. מהרו נציגי הקהל אל הרב וספרו לו על כך. כשהגיע ראש הקהל אל הרב כדי לקבל את ברכתו לתפקיד החדש שלקח על עצמו, אמר לו הרב: יש שלש תפילות בתהילים: תְּפִלָּה לְמשֶׁה (תהלים צ א), תְּפִלָּה לְדָוִד (תהלים יז א וכן פו א), תְּפִלָּה לְעָנִי (שם קב א) שלש תפילות אלו הן כנגד שלשה בעלי תפילה: אחד שהוא בגדר משֶׁה - תלמיד חכם וצדיק. השני – מי שהוא בגדר דָוִד, נעים זמירות ישראל. והשלישי – מי שאמנם אינו צדיק גדול ואף לא ניחן בקול נעים, אבל כיון שהוא עָנִי ולבו שבור, ד` שומע תפילתו. אף אתה - פנה הרב אל ראש הקהילה - כדי שתוכל לשמש כבעל תפילה, עליך להשתייך לאחת משלש הקבוצות הללו וכיון שאינך נחשב כצדיק גדול ואינך ידוע כבעל קול נעים במיוחד, הרי האפשרות היחידה שתוכל לשמש כבעל תפילה היא רק בתור עָנִי… ואם רק תחפוץ, מוכן אני לברכך שיתקיים בך הדבר ותוכל לשמש בעל תפילה בקהילתנו… * וַיִּפֶן וַיֵּרֶד משֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה.. (שמות לב טו) אומר רבנו בחיי: בפסוק זה מרומזים שני חלקי התורה - הפשט והסוד ושניהם אמת. ככתוב: אַחַת דִּבֶּר אֱ-לֹקִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי (תהילים סב יב). `החתם סופר`: היה אומר על אלו שאינם מאמינים בתורת הסוד, שמי שאומר בנגלה שאינו מאמין בנסתר, הרי זה סימן שבנסתר הוא לא מאמין בנגלה… * וַיָּשָׁב משֶׁה.. וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב (שמות לב לא) מדוע משה רבנו אומר שחטא העם חטאה גדולה, הלא היה עליו לסנגר על העם? אומר הרבי מבעלז: כונת משה היתה שעם ישראל שוגג היה, כי חטא חֲטָאָה ולא עוון ולא פשע. מסביר השך: משה רצה שהמקטרג יעזוב את המקום. מה עשה? החל בעצמו לומר דברי קטרוג על עם ישראל ואם הוא ממלא את התפקיד בנאמנות הרי שהמקטרג יכול להסתלק מן המקום… ועתה לאחר שהמקטרג הסתלק, פנה משה אל ד` ואמר: וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם (לב לב), עתה כשהמקטרג איננו, מי מעכב בעדך מלסלוח להם… מה נתכוון משה רבנו באומרו הָעָם הַזֶּה, למה הכונה במלה הַזֶּה? אומר ה`ליקוטי בתר ליקוטי`: שמשה רבנו רצה להמליץ על עם ישראל, הוא ציין שעם ישראל הוא זה שאמר: זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ (שמות טו ב) ואותו העם שאמר זאת בחום רב, הוא שחטא… * וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ד` יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד.. (שמות לג ז) מדוע כותבים שכל המבקש יצא אל אֹהֶל מוֹעֵד, הלא בתחילת הפסוק כתוב שמשה בעצמו לקח את הָאֹהֶל אל מחוץ למחנה? מדוע צריך הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה? האם לא מספיק רק מִחוּץ לַמַּחֲנֶה? אלא שמשה רבנו גילה לפתע שיש צבועים בעם ישראל. אנשים המספרים כי רוצים לעבוד את ד`, אך בפועל עובדים לעגל. אם כך, כבר לא ניתן ללמד את כולם תורה. ולכן נטע אהלו מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. ולא רק מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אלא הַרְחֵק! ועתה מי שבאמת רוצה ללמוד תורה, יגיע אלי. מי שמחפש תרוצים – עתה, גם ימצא אותם! כגון: האהל רחוק, הנעלים לוחצות. וכפי שמספרת הגמרא (ברכות כח.): כי ביום שהורידו את רבן גמליאל מהנשיאות והעבירו את הנשיאות לרבי אלעזר בן עזריה – התווספו בו ביום מאות ספסלים לבית המדרש. מדוע? כיון שרבן גמליאל הציב בתקופת כהונתו שומר בפתח בית המדרש שאמר: `כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש` מי שאין תוכו כברו (פנימיותו כחיצוניותו) – אל יבוא ללמוד. ושואלים: וכי מי היה השומר שידע על כל אחד ואחד האם `תוכו כברו`? הלא כולם הגיעו עם כובעים וחליפות והגמרא בידם ורצו ללמוד! אלא שהתשובה היא שעצם העמדת שומר על פתח בית המדרש, כבר תמנע ממי `שאין תוכו כברו` לבא וללמוד. כי מי שלא חפץ ללמוד ובכל זאת מגיע לבית המדרש עושה זאת כי החותן לוחץ, או לא נעים לו מהאחים וההורים…אבל אם יש שומר, הרי שמיד הוא יפנה לאחור וישוב לביתו תוך `מחאות` כי היום זה כבר לא מה שהיה פעם..יש שומרים…מה הם חושבים להם…כך אני לא יכול ללמוד…אני לא אוהב לחץ, אני אחפש בחדש הבא בית מדרש אחר… לכן משה רבנו, כשרצה לדעת מי `תוכו כברו` בעם ישראל, נטה את אהלו בחוץ, הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה והיה כל המבקש – יצא את אהל מועד ויגיע… זאת מסביר הגאון מאונסדורף ומובא ב`ליקוטי בתר ליקוטי`. * וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי (שמות לג כב) מרן הרב חידא בספר `שם הגדולים` מספר: כי בקהילת קדש `קרקא` כיהן כרב `בעל המגלה עמוקות`. כשהזקין הרב מאד, לא ידעו את מי למנות במקומו. הרב עצמו עשה שאלת חלום וגילו לו בחלום את הפסוק: הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב.. (שמות יז ו), הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם רת `העשל`, דהיינו; הרבי ר` העשיל. (רבו של השך). ובנוסף היה כתוב: עַל הַצּוּר בגימטריא: 401 שזה `קרקא`. * אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן (שמות לד ו) ב`מסילת ישרים` כתוב בפרק ד`: שד` אינו ותרן והספר דן בדקדוק הדין. אם ד` אינו מוותר - מדוע אומרים שד` רַחוּם וְחַנּוּן? אומר ה`מסילת ישרים`: שורת הדין נותנת; כי כאשר האדם חוטא, הוא יתן מיד את הדין ויענש. ד` ברחמיו מאריך אפו. בנוסף נותנת שורת הדין; שאם אדם חטא נגד מלך מלכי המלכים, הוא ראוי להענש במיתה. ד` ברחמיו מעניש, אבל לא מה שמגיע… וכן שורת הדין נותנת; שאפילו תשובה לא תהיה. אדם רצח, שישלם בחייו. אם כן, לגבי ד` רַחוּם וְחַנּוּן; רחום שאפשר לחזור בתשובה, עד כדי וְנַקֵּה שד` מוחק את העבירות כלל. ד` לא מעניש מיד. וכשהוא מעניש העונש לא על מה שמגיע באמת. ואמר הרב יצחק שליט: וזה מרומז בפסוק בתהילים (עח לח): וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית ובנוסף: וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ כלומר: אריכות אף. דבר שלישי: – גם כשד` מעניש כתוב: וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ כלומר לא מעניש את מה שמגיע.