פרשת השבוע - ויקרא

(אתר שופר) ``ויקרא אל משה`` (א - א) מה טעם מתחילים ללמוד חומש עם תינוקות של בית רבן החל מפרשת ויקרא? משום שבפרשה זו מדובר על קרבנות שהם ``טהורים``, והרי תינוקות של בית רבן גם הם טהורים מכל חטא ועוון – יבואו איפוא טהורים ויעסקו בפרשת ``טהורים``. (ילקוט). כדי לחנך את הילדים לתורה ולמצוות מן הצורך שיהיה האדם מוכן להקריב קרבנות ולמסור את נפשו. עליו לשלם שכר לימוד, אף אם אנוס הוא לחסוך פת לחם מפיו. אין לדאוג דאגה יתירה בנוגע ל``תכלית``, כי אם להקדיש את שנות נעוריו של הילד ללימוד התורה. לפיכך מתחילים ללמוד עם הילד בפרשת קורבנות, לרמז בזה להורים, כי יהיו נכונים להקריב כל קרבן אם יש נפשם לחנך את ילדם לתורה. (אבני אזל) אמר הגאון רבי מאיר שפירא ז``ל, רבה של לובלין: לפיכך אמרו חכמינו: ``הזהרו מבני עניים שמהם תצא תורה`` – לפי שהוריהם של הללו מוסרים את נפשם כדי לחנכם לתורה, שהם משלמים שכר לימוד מתוך צער וחוסכים מפיהם ומגופם ובלבד שילמד בנם תורה. כח מסירת הנפש של ההורים הוא איתן ויציב ובניהם נשארים תמיד בני תורה – ``שמהם תצא תורה``… לפיכך נכתבה ב``ויקרא`` אלף זעירא``, כדי לרמז בזה להורים, כי כשם שהאלף היא האות הראשונה באלף-בית כך יש להתחיל עם הפעוטות בלימוד פרשת ויקרא. (כלי יקר) ``אדם כי יקריב מכם קרבן לה``` (א - ב) מה שהאדם מקריב מגופו – שיש לו הכנעה ולב נשבר – הוא הוא הקרבן האמיתי. אם הקרבן אינו מלווה בתשובה ובהכנעה, אין השם יתברך חפץ בו (``אין חפץ בכסילים``). ``אדם כי יקריב מ כ ם `` – אם המקריב הוא מ מ נ ו, מן ה``אני`` שלו - אזי הרי זה ``קרבן לה```. (ספורני) הרמב``ן אומר כי עניינו של קרבן הוא, שכאשר יראה אדם כיצד זורקים את דם הבהמה ושורפים את אבריה, יחשוב בליבו כי מן הדין ראוי היה הוא עצמו שייעשה לו כך בגלל חטאיו, אך חסד הוא מאת ה` יתברך שהוא מקבל את הבהמה בתור כפרה תחתיו. זהו שאמר הכתוב: ``אדם כי יקריב מכם`` – לאמיתו של דבר ראוי היה הקרבן להיות ``מכם`` – מן האדם גופו, אלא ``קרבן לה` מן הבהמה`` – חסד שעושה ה` יתברך עם האדם ואיננו דורש זאת ממנו, אלא שיקריב בהמה תחתיו. (אלשיך ``אם עולה קרבנו`` (א – ג) מחשבתו של אדם קודמת תמיד לכל מעשה – ``סוף מעשה במחשבה תחילה``, ומכיון שקרבן העולה בא לכפר על המחשבה הרעה נאמר הוא בתורה תחילה לפני שאר הקרבנות. (רבנו בחיי) ``אל פתח אהל מועד יקריב אתו לרצונו לפני ה``` (א – ג) אפילו זה שהיה הכרח לכפות עליו את הבאת הקרבן נגד רצונו, היה זה בכדי שיביא את הקרבן עד לפתח אוהל מועד; שכן בהיותו שרוי בביתו, שקוע בגשמיות ותאוות הגוף, לא היתה נפשו חושקת להביא קרבן; אולם משהיה מגיע לפתח אוהל מועד ורואה את בית המקדש, את הכהנים העוסקים בעבודת הקודש, והיה מרגיש וחש בקדושה העליונה האופפת את כל הסביבה – מיד היה מתעורר בו רצון אמיתי להביא את הקרבן. כאן היה מתגלה לעיניו כל מעוט ערכו ואפסותו והיה בא לידי ענווה ושברון לב, עד שהיה נותן את הקרבן במלוא הרצון והמסירות. ``אל פתח אוהל מועד`` – אפשר שהיו כופין אותו ש``יקריב אותו``; אולם כאן היה זה הופך ``לרצונו``, כאשר אך הגיע ``לפני ה```. (שיר מעון מנכד החת``ס ז``ל) ``ריח ניחוח לה``` (א-ט) הריח מורגש עוד מרחוק, ולפיכך כל דבר שמבחינים בו ומריחים אותו עוד בטרם ניגשים אליו קרוי ``ריח``. על הקרבן להיות בבחינת מבשר טוב, שעל ידו אפשר להרגיש מעתה במעשים הטובים שיעשה בעל הקרבן מהיום ואילך; שהרי זהו עיקרו של הקרבן – התשובה מביאה לידי שיפור במעשים שלהבא. בלעדי זה הרי אמר ה` יתברך: ``למה לי רוב זבחיכם`` (ישעיהו א`). הרגשה מוקדמת זו של המעשים הטובים להבא היא היא ה``ריח ניחוח לה``` (חידושי הרי``ם) ``והסיר את מראתו בנצתה והשליך`` (א-טז) רש``י: בשביל שניזון מן הגזל. אמרה תורה דבר זה אצל קרבנו של העני ללמדנו, שאפילו העני אל יורה היתר לעצמו לשלוח ידו אל ממון חברו. (אלשיך) ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה``` (ב – א) רש``י: מי דרכו להתנדב מנחה – עני אמר הקב``ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו. לכאורה קשה להבין, למה לא נאמר ``נפש`` מטעם זה גם אצל קרבן עוף? הרי ברור הדבר כי עשרון סולת, שמן ולבונה, הדרושים למנחה, מחירם עולה בהרבה על מחירו של תור בן יונה, ואם כן הרי זה שמקריב קרבן עוף הנהו יותר עני מזה שמקריב מנחה? על כך משיב החתם סופר ז``ל: מי שמקריב מנחה מוכיח בזה שאין לו אפילו מספר פרוטות הדרוש לקניית תור בן יונה, והריהו נוטל איפה מעט סולת ומעט שמן ממה שאסף בלקט, שכחה ופאה, ומביא זאת לקרבן; יוצא אם כן שהוא חוסך ממש מפיו את פת לחמו כדי להביא קרבן לה` ולפיכך הריהו ``כאילו הקריב נפשו``. (תורת משה) ``כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו... קרבן ראשית תקריבו אתם לה` ואל המזבח לא יעלו (ב-יא) בזה מסתבר היטב הפסוק: ``כענבים במדבר מצאתי ישראל כבכורה בראשיתה ראיתי אבותיכם`` (הושע ט-י). ה` יתברך אומר: ``בעת שלקחתי לי את ישראל לעם ציפיתי שיהיו כענבים הללו, שאף על פי שהם עצמם אינם ראויים להעלות על המזבח (כל פרי מתוק הוא בכלל ``כל דבש לא תקריבו``), בכל זאת מנסכים על המזבח את היין היוצא מהם; כך ציפיתי שבניהם יהיו יותר טובים ויותר קרובים אלי מהם, והנה לבסוף נעשו כבכורה של תאנה, שאת עצמה אפשר להביא בתור ביכורים (``קרבן ראשית תקריבו``) ואילו הדבש היוצא ממנה אינו ראוי אפילו לביכורים (דבש אין מביאים בתור ביכורים) – כלומר, שהבנים הינם יותר גרועים ויותר מרוחקים ממני מן האבות. (משך חכמה) ``שאור`` מרמז על יצר הרע (``מי מעכב? שאור שבעיסה``) ו``דבש`` מרמז על תאוות. את הדברים הללו אי אפשר להקריב לפני ה` יתברך אלא רק בתור ``קרבן ראשית`` – בהתחלה, כאשר אדם מישראל מבקש להרגיל עצמו בעבודת הבורא, יכול הוא להשתמש גם במקצת פניה עצמית ושאר כוונות, כדרך שאמרו חכמינו: ``לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה``. (כלי יקר)