פסח - חג החינוך

(אתר שופר) חודש ניסן מביא עמו את הניחוח המיוחד של הנקיון, התכונה הרבה בתוך הבתים ומחוץ להם, אך ללא ספק שיאם של ימים אלו הוא ``ליל הסדר`` אותו ערב מיוחד במינו שכה הרבה דובר וידובר עליו. הציר המרכזי בערב זה הם הילדים סביבם ולמענם עושים הכל- ``למען תספר באוזני בנך ובן בנך`` ועוד, ``כי ישאלך בנך מחר לאמר`` (שמות, פרשת בא) הדגש הוא על הנחלת האב לבניו, הרב לתלמידיו להעביר את הידע לא בלבד ``יבש`` וטכני אלא עם כל החום והרגש המלוים כל מצווה שנקבעה לזכר ארוע מן העבר. יציאת מצרים היא הבריח התיכון באמונתו של היהודי. השליטה המוחלטת של הבורא בכל הבריאה, באה לידי ביטוי פומבי וגלוי בפני כל העולם הבורא בחר במצרים ככור היתוך עבור עמו ``ואתכם הוציא מכור הברזל`` (דברים ד) מתוך שרצה לבנות את המסד והטפחות ללא מחויבות לעבר ולכן נאמר כבר לאבי האומה בברית בין הבתרים (בראשית ט``ו) ``ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבוד דן אנוכי, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול`` ההשגחה הובילה את יעקב ובניו למצרים ומתברר למפרע כי זו היתה הכוונה ``לארץ לא להם``- מצרים, מדוע? איננו יודעים, אולי בגלל שבאותה תקופה היתה מצרים בשיא פריחתה הכלכלית, המדעית והצבאית, מקום שכל כולו סתירה למהותו של העם העברי. ואכן כאשר תהליך ההתבוללות והטמיעה המוסרית של בני ישראל בתוך העם המצרי היה נראה כבלתי הפיך- שער המ``ט משערי הטומאה, באותו רגע אחרון בחרה ההשגחה להתחיל את תהליך הגאולה כעין הגרעין הנזרע באדמה שרק אחר שנרקב מתחיל הגדול והצמיחה. בתהליך הנמשך כ- 10 חודשים שבמהלכו מתברר למצרים ולעם ישראל כי הטלה אליל מצרים נקשר לכרעי המטה של עם העבדים למשך 5 ימים ולבסוף נשחט לעיניהם. האליל הכח המרכזי, ועורק החיים של מצרים- היאור, מוכה ומובס ומנוצח, אותו פרעה שאומר ``לא ידעתי את ה``` הוא זה שאומר אח``כ ``ה` הצדיק ואני ועמי הרשעים``. כלומר הולכת האמונה ונבנית ומופנמת ע``י כל מי שחווה את החוויה הזו. בראותו את כל הטבע האיתן והשליט כאלו בעולם, מאבד את כתרו ומפנה את מקומו לבורא. ולכן פותח הקב``ה את עשרת הדברות, ``אנכי ה` אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים``, והמפרשים כולם איש איש בסגנונו שאלו לכאורה מדוע לא פותח הקב``ה באנכי ה` אלוקיך אשר בראתי שמים וארץ? הלא לכאורה זה צריך להיות המשפט- צווי ראשון? ותשובתם, הקב``ה דבר שכל העם העומד למרגלות הר-סיני ראה וחווה באופן אישי את ניסי יציאת מצרים, וברור מוחלט שאין למעלה הימנו, ואין להטיל בו כל ספק, ואלו לבריאה המופלאה הזו לא היו ``עדים`` שחוו את יצירתו, שיכולים להעיד על התרחשותה באזני בניהם, ואף כי הבריאה מכריזה על קיומו של בורא נשגב ונעלה מבחינתנו, אבל זה לא בכל החושים, אלא בידיעת השכל בלבד, ובכך אין די, שהרי יכול מחר לשנות דעתו ולנמק את השנוי ב- 50 טעמים, אבל להרגל הלמוד יש כח וחשיבות משלו, וככל שנרומם את חשיבות למוד התורה ומרכזיותה באמונתו כך נחוש בה ביתר שאת. אמרה חסידית מבארת את הפסוק בתהילים ``האמנתי כי אדבר...`` (פרק קט``ז) האמנתי, מתי מתחזקת האמונה בלבי, כי אדבר, כאשר אני שב ומשנן אותה, ולכן החינוך עיקרו העברת הדע הרגשי והחוויתי ולא ידיעות יבשות בלבד, כיוון שהחינוך מקבל מהמחנך לא רק מילים אלא שכנוע פנימי ושלמות הדברים הנאמרים וככל שיבחין כי מורהו, פיו ולבו שווים, כך יעמיקו לחדור ללב ויחרטו בו לכל ימי חייו. ואף אנו מחנכים ומדריכים בכל יום ובכל שעה, והפסוק אומר ``ושננתם לבניך ודברת בם`` (דברים פרשת עקב) השנון והחזרה יהיו ע``י שיראו בניך בך את ה``דברת בם``, וזה יהא ללא ספק החינוך העמוק והטוב ביותר.