פרשת השבוע - תזריע-מצורע

(אתר שופר) בזמן שעם ישראל דור דעה קבלו את התורה והיו ראויים, הקב``ה נתן להם `תורת נגעים`, שבעינינו אם היו היום, היו מאד מוזרים. ``זאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצרָע`` (ויקרא יד ב) המוציא שם רע על חברו לוקה בצרעת, כולם קוראים לו טמא ומסלקים אותו מהמחנה ואסור אפילו לטמאים אחרים להיות איתו ככתוב: ``בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה`` (ויקרא יג מו). למה? הוא רצה להוציא את חברו מן הכלל, כדי שיתרחקו ממנו, בדברו עליו לשון הרע, אמרה התורה: מה שרצית לעשות לחברך - יעשה לך. וכשם שביזה את חברו כך יצטרך לעבור מסכת בזיונות להכרת חטאו ותקון מעשיו ולא יועילו לו שום עצות תרופות ורופאים להצילו ממצבו אלא אך ורק הכרה בחטא הנורא חרטה גמורה וחזרה בתשובה אמיתית ורק אז יכולה להסתלק ממנו הצרעת. ואחרי זה יצטרך לעבור תהליך בזיון נוסף לטהרתו וכדי שיוכל לחזור לקהל צריך לגלח את כל שערו, את גבות עיניו ואת ראשו, את זקנו, את הכל. ראיתם בן אדם בלי שום טיפת שיער? והמצורע עובר תהליך קשה וארוך ביותר, על מה? על לשוה``ר. נעשה חשבון; אם בן אדם אומר לשון הרע רק חמש פעמים ביום, אפילו רק חמש מילים ביום, אומר הח``ח: בחדש; 5 מילים כפול 30 זה 150, 1800 בשנה, בשבעים שנה יותר ממאה אלף לשון הרע שעל כל אחד נברא לו מלאך רע שמחכה לו להענישו. כדברי המשנה: `רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקב אוֹמֵר: ...וְ`הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ קַטֵּיגוֹר אֶחָד` (אבות ד משנה יא). וזה רק מחמש מילים של לשוה``ר. בזמנם היה עוד דרך תקון: כשאדם חטא היה מופיע נגע בבית וצריך היה לקרוא לכהן שיבוא ויכיר אם הנגע טמא, או לא. כך היו עושים עמו משמים בשביל שיבין ויפשפש במעשיו. אח``כ אם לא היה חדל ממעשיו הרעים, הנגע היה עובר לבגדים ואם לא הבין אף זאת קבל נגע בגוף. כל זה בא להם כדי שהאנשים שהיו עושים עבירות יתעוררו ממעשיהם הרעים. אך מאז שזה נעשה בסיטונאות, זה כבר לא הועיל ופסקה מאתנו תורת נגעים וזה לא לטובתנו, אלא לרעתנו, כיון שאז אדם היה נזהר ומתקן מיד ולא היה גורר איתו את חטאתו עד לעולם הבא. על מה באים שבעה נגעים? `א``ר שמואל בר נחמני א``ר יוחנן: ``על שבעה דברים נגעים באין: `על לשוה``ר ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גלוי עריות ועל גסות (=גסי) הרוח ועל הגזל ועל צרות העין` (מסכת ערכין דף טז.). היום יש נגעים מסוג אחר ר``ל, יש עשרות סוגים של מחלות הסרטן, יש חידקים טורפים, וכל מרעין בישין, אלה הם נגעים. והיום הרבה אנשים מנוגעים בנגעים כאלה בגלל שלא מתעוררים להתבונן שיש חוקים בתורה וצריך לציית למה שהקב``ה אומר בדיוק וללא שנוי. הרב אריה לוין זצ``ל אחד מהצדיקים בדור הקודם היה מבקר אסירים בבתי כלא ומעודד את רוחם. פעם הוא הסביר מדוע הוא התחיל ללמד זכות על כל בן אדם וזאת בעקבות מקרה שקרה לו. פעם אחת הוא השתתף בהלויה של אדם חשוב מאד, אחד מנקיי הדעת בירושלים, הרב אלעזר ריבלין זצ``ל שהיה אדם שעשה חסדים, גזבר בבית אבות, גבאי צדקה, בעל גמ``ח גדול, עוזר לנזקקים, מפורסם מאד, שבמשך עשרות שנים עשה חסדים, היה לו חבר בשם ר` שמואל קוק זצ``ל והם היו חברים 30 שנה והוא היה החברותא שלו. תמיד בעניני צדקה וחסד עשו יחדיו למען הכלל דברים גדולים. כשנפטר ר` אלעזר ריבלין השתתף בהלויה רבי שמואל קוק חברו. והנה איך שהתחילה ההלויה, רואה הרב לוין שהרב קוק חברו של הנפטר פורש, נכנס לחנות פרחים וקונה עציץ. הוא נדהם. ברגע האחרון שניתן להתייחד עם החבר האמיתי שלך שהיית איתו רוב ימיך ומסע ההלויה רק מתחיל ואתה פורש לעיני כולם, נכנס לחנות פרחים וקונה עציץ? מה עם החסד של אמת האחרון שאפשר לעשות ולגמול עם הנפטר? הרב לוין לא יכל לעצור את רוחו ונכנס לחנות כדי לקיים מצות ``הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ`` (ויקרא יט יז). אומר לו הרב לוין: ``ילמדני רבי, מדוע בתחילת הלויה נכנסת לחנות פרחים``? אמר לו ר` שמואל קוק: ``כידוע, אני מטפל במשך שנים במצורע ואמש הוא נפטר. הרופאים בבית החולים ציוו לשרוף את כל כליו ואת כל מלבושיו כיון שהצרעת מדבקת היא ובין החפצים שלו הם ציוו לשרוף גם את התפילין. כשאני שמעתי שצריכים לשרוף את התפילין שלו באתי בדברים עם הרופאים הגוים ובקשתי מהם אם אוכל במקום שהם ישרפו לקבור את התפילין בתוך כלי חרס כמו מנהג ישראל, הם הסכימו אבל התנו תנאי, שעד שתים עשרה בצהרים אגיע לשם על מנת להכניס את התפילין בכלי חרס ולקוברם. כיון שנתאחרה ההלויה והגיע הזמן שאני כבר חושש שלא אספיק להגיע ואז חלילה ישרפו את התפילין, נאלצתי לעזוב את הלויה, להכנס במהירות לחנות כדי לקנות את העציץ ולרוץ לבית החולים``. אמר הרב לוין: מרגע שהתברר לי המעשה הזה, קבלתי על עצמי רק להצדיק את הבריות. ואילו אנחנו היינו נוכחים שם, מי מאתנו היה מעלה על דעתו סיטואציה כזאת, שזה המקרה? מה היינו אומרים אנחנו לעצמנו כשהיינו רואים דבר כזה, מבלי לברר כמובן? קונה לעצמו פרחים, הא?!. סוף סוף נפטר ממנו, היינו מהנהנים, עם חיוך, כאילו הדבר ברור לנו, כי הכל תמיד ברור לנו, לא?!!. מתכון לשלום בית התורה אמרה: ``בְּצֶדֶק תִּשְׁפּט עֲמִיתֶךָ`` (ויקרא יט טו). אם נתרגל לזה, החיים שלנו יהיו נהדרים ומוצלחים בכל. תמיד יש לנו טענות אבל אם נוותר עליהן ונסתכל על השני, בְּצֶדֶק ונלמד עליו זכות, נרויח את החיים, נחסוך מעצמנו את המחלות, סוכר, לחץ דם, התקפות לב וצינטורים, הכל נרויח. אשתך לא ענתה לך יפה? תחשוב, מסכנה, היא בלחץ, הילדים, טיטולים, אוכל, מטלות, ספונג`ה, רעש, אך הבעל תובע: ``תני לי``, ``סדרי לי``, ``הכנת לי``?, ``מה, לא הכנת לי``?!. מסכנה כמה היא יכולה? תלמד עליה זכות. ואח``כ בשעת רגיעה דבר איתה בניחותא על אשר בלבך. גם את תלמדי זכות על בעלך, בעלך בא עיף, טרוד, לחוץ, מתמודד קשה עם האוברדרפט, הורידו לו את המשכורת, עומדים לפטר אותו ואת עוד תובעת ממנו דברים, מלחיצה אותו ומתלוננת: ``תראה את הילד הזה מה עושה, זה לא בא, זה לא חזר, זה לא מצלצל, זה לא הכין שעורים``. כך את עוד מעמיסה עליו, עד ``שיתפוצץ``? אחד מאבות הבית דין סיפר מעשה מדהים שממחיש עד היכן הדברים יכולים להגיע. לצערנו הרב, הוא אומר שבאים אצלו, הרבה אנשים להתגרש. באחד המקרים, הוא ראה זוג טרי, נשואים רק חדש ואחרי חדש, מאז נרשמו לנשואין ברבנות, כבר חזרו בחזרה. בשעת הדיון הוא ראה שהבעל מידי פעם רועד ומסתכל על אשתו. אז הוא קרא לו לרגע ואמר לו: ``תגיד את האמת אתה לא מתגרש בגלל שאשתך קצת שתלטנית``? תמה הבעל: ``איך אתה יודע? ...אתה לא יודע מה שהיא עושה לי, היא מרביצה לי, אני לא יכול עליה, לא יכול``, שואל אב בית הדין: ``ואף פעם לא יכולת עליה``? עונה הבעל: ``פעם אחת``, שואל אב ביה``ד: ``מה היה, ספר לי``? אומר הבעל: ``פעם אחת היא (אשתי) רדפה אחרי עם הנעל והתחבאתי מתחת למטה והיא צעקה עלי: `צא החוצה` אמרתי לה: `לא רוצה, לא יוצא... לא יוצא...`. זו היתה הפעם היחידה שהיתה לי את... המלה האחרונה בבית``. רוצים לחיות טוב? הנה נוסחה פשוטה: אתה הבעל, הלא מכיר אתה את אשתך ואת דרישותיה, צרכיה ומשאלותיה, לכן, כל הזמן תחשוב; מה אשתך היתה רוצה כעת ממך ותקדים ליתן לה טרם תבקש ממך. וכן את תקדימי תמיד לעשות רצון בעלך טרם יבקש ממך. כי אם אתם באמת חושבים אחד על השני, מדוע צריך להמתין עד הדרישה? הלא מה טוב ומה נעים לקבל פתאם מבלי הזמנה את הכוס תה והעוגה שאוהבים ואת האוכל הרצוי בזמן, מבלי להפציר. וכן ברור שמצד שני, הפרחים וצרכי הבית לא יתאחרו לבוא תמיד. ועל זה ראוי לומר `כל הקודם זוכה`. אבל מה לעשות? שהמציאות היא שעל הרוב הבעל רוצה; שקודם היא תבין לרוחי ותקדים לתת לי. והיא אומרת, מה פתאם? שהוא יקדים ויתן לי! וכשזה מתנהל בהוא והיא אף אחד לא מקבל כלום והשנים עוברות וחבל על החיים. ועל כאלה ראוי לומר: `כל המאחר מפסיד`. צרות העין של תלמידי רבי עקיבא אנחנו נמצאים בספירת העומר. 24 אלף תלמידים של ר` עקיבא מתו בין פסח לעצרת. כל יום מתו 720 תנאים קדושים!. אתם יודעים מה זה אומר? אם מודיעים שאחד מגדולי הדור נפטר חלילה ו-5 דקות אחרי זה, מודיעים שעוד אחד נפטר ואחריו עוד אחד נפטר, איזו בהלה תהיה? תקחו דוגמא מהיום, שישנה שפעת העופות בעולם, אם חמשה אנשים מתים כל יום, העולם בפאניקה. ואז נפטרו רחמנא ליצלן כל יום 720 גדולי תורה. למחרת, כשקמים בבקר, אין אומרים בקר טוב, כיון שעוד אחד נפטר ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד, בכל יום 720 נפטרים. ועוד יום, ועוד יום ועוד יום ועוד יום. 32 יום! עד שנעצרה המגיפה בל``ג בעומר בזכותו של ר` שמעון בר יוחאי זכותו תגן עלינו, 24 אלף תלמידי ר``ע מתו! `והיה העולם שמם`. אומרת הגמרא: מדוע מתו? מפני `שלא נהגו כבוד זה לזה` (יבמות דף סב:) המדרש אומר: כיון `שהיתה עיניהם צרה אלו באלו` (בראשית רבה פרשה סא). האם יש סתירה בין המדרש לגמרא ומה היה באמת? `לא נהגו כבוד`, או ש`עיניהם צרה אלו באלו`? מסבירים חכמים: זה שהם `לא נהגו כבוד זה לזה` זה היה בגלל `שהיתה עיניהם צרה אלו באלו`. פירושו של דבר: לפעמים בן אדם מקיים תורה ומצוות, עושה הכל מאה אחוז, אבל שהשני יהיה בדיוק כמוהו בכל, זה לא. עינו צרה בשל השני וצרה גם בתורתו. אומר בעל `השערי תשובה`, רבינו יונה: וענין שונאי השם נמצא לפעמים גם באנשים שהם עושים המצוה ונזהרים מכל עבירה במעשה ולשון, אם נפשם רעה ובקרב לבם יקשה להם כאשר חבריהם עוסקים בתורה, וירע ביניהם בהיות בני אדם עובדים את ה` ויראים מלפניו, כאשר תאמר על האיש אשר לא יחפוץ שיכבדו בני אדם את המלך ושיעבדוהו, כי הוא שונא את המלך, כל שכן, אם הוציאו מחשבתם אל הפועל, שהם מניאים את לב בני אדם מעסק התורה ומן המצוות, כי הם שונאי ה`. וכן האנשים אשר עינם צרה בכבוד תלמידי חכמים הישרים והצדיקים, ושונאים עטרת תפארתם, או ירע לבבם אם עדיהם תאתה ובאה ממשלת הדור. וכן כתוב (שמואל א ח, ז): ``כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם`` (שער שלישי אות קס). אחד פתח חנות והצליח, חברו גם פתח חנות, כואב לו, למה הוא פתח חנות? אחד קנה רכב וחברו גם קנה, לא טוב לו שהשני קנה רכב ובפרט שהוא יותר טוב. מה אכפת לך מה יש לשני? לך יש רכב, אתה נוסע? יופי! אבל לא! עינו צרה בחברו. אצל התנאים הקדושים זה היה בדקות של הדקות שאפילו ר` עקיבא לא הבחין בכך, רק עד לאחר מעשה כשאסף את יתרת תלמידיו, כדברי המדרש ואמר להם: `ראו מעשיהם של הראשונים, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם`. ראו מעשיהם של הראשונים - אלה שנפטרו ואל תעשו כמעשיהם. מיד יצאו שבעת התלמידים מלפניו `עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה`. הם הבינו שהטעות היתה שהם למדו לעצמם ולא דאגו שכולם ילמדו תורה, לכן הלכו ומלאו את כל א``י תורה. נתאר לעצמנו; לו 24 אלף התלמידים היו עושים כמותם, כמה תורה היה בעולם? אדם שקבל מהקב``ה מתנה כלשהי צריך שיחלוק אותה עם כל העולם כולו, בכל מה שהוא יכול, למה? כדי להרבות כבוד שמים בעולם, שזה תפקידינו עלי אדמות. אנחנו אומרים כל יום ב`עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ` - `יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ. וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת על מַלְכוּתֶךָ`. וכן בראש השנה `וְיֵדַע כָּל פָּעוּל, כִּי אַתָּה פְּעַלְתּוֹ, וְיָבִין כָּל יְצוּר, כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ, וְיאמַר כּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ ד` אֱ-לקֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ וּמַלְכוּתו בַּכּל מָשָׁלָה` איך מקיימים את זה? בשעה שהאדם הינו אנוכי וחושב רק על עצמו ועינו צרה בחברו, הרי הוא כעוף המצפצף ואינו יודע מה הוא מצפצף בתפילותיו. על כן, בימי הספירה, נחלץ כלנו חושים לעשות למען שמו באהבה רבה, כעבדים נאמנים, להרבות אהבת אחים ולקרב את כולם למלכו של עולם, להסתופף בחצרות ה` וליהנות מזיו תורתו ונזכה כלנו יחדיו בזה ובבא, אכי``ר.