פרשת השבוע- אמור

(אתר שופר) ``אמור אל הכהנים בני אהרן`` (כא - א) אמרות ה` אמרות טהורות, למה הקב``ה מזהיר את ישראל בשביל קדושתן וטהרתן (מדרש תנחומא). כיון שבני ישראל הם כה קדושים וטהורים, לפיכך עליהם להיות מופרשים מכל טומאה ותועבה יותר מכל אומה אחרת. בן מלך שאוכל מאכל גס מיד הוא לוקה בחולי, אבל איש כפר פשוט אינו נוח לחלות כה מהר. מפאת קדושתם ועדינותם, רגישים בני ישראל מאוד לגבי טומאה קלה שמזיקה להם, ועל כן יש להזהירם מאוד על כך. (דברי שערי חיים). ``לנפש לא יטמא בעמיו`` (כא - א) אין לטמא את הנפש בעמעום (``בעמו`` מלשון ``גחלים עוממות``) ובקרירות. יש למנוע את דעיכתו של הניצוץ האלוקי בנפש האדם, אלא להלהיבו בלי הרף... (הה``ק רח``ה ז``ל מאלכסנדר). ``לאמו ולאביו`` (כא – ב) ה``אבן עזרא`` אומר, שלפיכך אמר הכתוב ``אמו`` לפני ``אביו``, משום שעל פי רוב חייו של זכר ארוכים מחייה של נקבה והאם מתה קודם. ומקשה העולם על ה``אבן עזרא``, הלא נאמר להלן באותה פרשה (פסוק יא): ``לאביו ולאמו לא יטמא`` – אביו לפני אמו? על כך השיב הגאון רבי יעק`לה גזונדהייט ז``ל מוורשה תירוץ פשוט וברור. להלן בפסוק י``א הן מדובר בכהן גדול, והרי כהן גדול נמשח הכהן ההדיוט אחרי שאביו מת והוא ממלא את מקומו (כפי שאמרה התורה בהרבה מקומות: הכהן המשיח תחתיו מבניו``) – אם כן אצל כהן גדול קודמת תמיד טומאת אב לטומאת אם, משום שאף אם אמו מתה קודם הרי עדיין לא היה אז כהן גדול. על כן אומרת הגמרא לגבי הגולים לעיר מקלט: ``לפיכך אמותיהם של כהנים גדולים מספקות להם מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהן שימותו`` (מכות י``א) – לפי שבהיותם כהנים גדולים כבר לא היו להם אבות כי אם רק אמהות... ``קדושים יהיו לאלוקיהם ולא יחללו של אלוקיהם`` (כא-ו) מצינו בירושלמי, ששאל מין אחד על הכתוב: ``כי אלוקים קדושים הוא`` – והלא לשון רבים שנקט הכתוב מוכיחה על שתי רשויות חלילה? והשיבו לו: ``הן לא נאמר ``אלקים קדושים הם`` אלא ``הוא``, והיינו שהוא אלוקיהם של ישראל שהם קדושים. ברם, דבר זה ניתן לאומרו רק בעת שישראל הם באמת קדושים, אבל אם לא כן יכולים המינים להקשות את קושייתם וזה עשוי לגרום לחילול ה`. לפיכך אמר הכתוב: ``קדושים יהיו לאלוקיהם`` – שיהיו באמת קדושים, כך שיהיה אפשר לפרש ``אלקים קדושים הם``, שהוא אלקיהם של קדושים – כי אז ממילא ``ולא יחללו שם אלוקיהם``, שלא יהיה פתחון פה למינים לומר, שיש חלילה שתי רשויות... (ילקוט טוב בשם תורת משה הקדמון). ``וקדשתו כי את לחם אלוקיך הוא מקריב. קדש יהיה לך כי קדוש אני ה` מקדשכם`` (כא-ח) אף כי הכהן הגדול חי על מתנות כהונה שאתה נותן לו, בכל זאת אל יקל ערכו בעיניך לזלזל בכבודו (כדרך העולם: ``נהנה ממנו, נחשב לו ככלי זכוכית``...) אלא ``וקדשתו``, כי ראשית – ``את לחם אלוקיך הוא מקריב`` – אכלו של הצדיק ותלמיד החכם השקול כנגד הקרבת קרבנות (``כל הרוצה לנסך יין על גבי המזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין``), אם כן הרי המתנות שאתה נותן לכהן שקולות כנגד הקרבנות שמכפרות עליך; ושנית – הכהן משפיע קדושה על ישראל בתורתו ובעבודתו, על כן ``קדש יהיה לך``, שכן ``אני ה` מקדשכם`` על ידי הכהן, שממשיך שפע של קדושה על ישראל, וממילא מחוייב אתה לנהוג בו כבוד וקדושה, אף כי אתה מהנה אותו ומחזיקו במתנות... (כתב סופר). ``ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת`` (כא-ט) ישנם רשעים אשר הרישעות עוברת אליהם בירושה מהוריהם ומשתרשת בקרבם; ומאידך ישנם רשעים אשר סרו מעצמם מדרך הישר, מאחר שהלכו שולל אחרי יצרם הרע. כידוע אין יצר הרע מסית את האדם מיד לעבירה גדולה, שכן בוודאי לא ישמע לו, אלא תחילה מסיתהו לעבירות קלות עד שהוא מביאו לידי עבירות חמורות, כפי שאמרו חכמינו: ``כך דרכו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו לך ועבוד עבודה זרה``... ברם, מי שהרישעות מושרשת בקרבו כתורשה מהוריו, עשוי לעבור מיד על העבירות החמורות ביותר, שכן עליו אין יצר הרע צריך לבוא בעקיפין, תוך גישה אטית שיטתית... לפיכך אמרה התורה: ``ובת איש כהן כי תחל לזנות`` – אם כבר בתחילה היא עושה חטא גדול וחמור כזה, הרי סימן הוא שאין זה מחמת יצר הרע שלה עצמה, אלא שכוחות הרע מושרשים בקרבה כתורשה מהוריה, הרי ממילא ``את אביה היא מחללת``... (אמרי שפר). מצויים יהודים כאלה, שהם מוחזקים בעיני עצמם לכהנים, בעלי יחוס וקדושים, שאין שעתם פנויה לתת דעתם על חינוך בנותיהם, כי כל דעתם נתונה לעצמם. הם עוסקים בזוהר הקדוש, בה בשעה שבנותיהם שוקדות, להבדיל, על ספרי זימה. בסופו של דבר יוצאות הבנות הללו לתרבות רעה והן מחללות את קדושתו של אביהן. הן מוכיחות בעליל ש``קדושה`` כזו הדואגת רק לעצמה ואין לה כל ענין בחינוך הילדים הרכים, אינה אלא חילול הקודש... (אבני אזל). ``והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את יד ללבש את הבגדים ... ומן המקדש לא יצא... כי נזר שמן משחת אלקיו עליו אני ה``` (כא-י, יב) בזמן הבית השני כבר לא היה שמן המשחה, והכהן הגדול לא היה אלא ``מרובה בגדים`` – כלומר, שהיה לובש ארבעה בגדים יותר מהכהן ההדיוט. אולם קדושתו לא נתמעטה במאומה, לפי ששמן המשחה מהבית הראשון השפיע שפע של קדושה גם על הכהנים הגדולים של הדורות הבאים וחלו עליהם כל הדינים של הכהנים הגדולים שהיו משוחים בשמן המשחה. זהו שאמרה התורה: ``והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה`` – ``ומלא את ידו ללבש את הבגדים`` – ימלא את ידו של הכהן הגדול שאיננו אלא ``מרובה הבגדים``, כי תהיה גם בו אותה קדושה ויחולו עליו כל דיני כהן גדול – ``כי נזר שמן משחת אלקיו עליו`` – אף כי הוא עצמו לא נמשח בשמן המשחה, בכל זאת יש בו רושם מן המשחה הקדומה, שכן ``אני ה``` – וקדושתי אני נצחית היא לדורי דורות... (מלא העומר) ``איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום לא יקרב כי כל איש אשר בו מום לא יקרב`` (כא-יז, יח) התורה מפרשת טעם לדבר, שלפיכך לא יקרב בעל מום אל העבודה, משום שגלוי וידוע לפני ה` יתברך, אשר הוא א-ל – דעות, איזו נשמה אינה ראויה להקריב קרבנות, והוא עושה איפוא את האדם ההוא לבעל מום, למען לא יוכל ליקרב אל העבודה. זהו איפוא פירושו של כתוב: ``כי כל איש אשר בו מום`` – כשאתה רואה אדם שיש בו מום, יהא ידוע לך כי ``לא יקרב`` – שבעצם איננו ראוי מצד נשמתו להקריב קרבנות... (ספרים). ``ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים`` (כב-ז) במשנה, בראש ברכות, שנינו: ``מאימתי קורין את שמע, בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן``. ברם, משרואים אנו כי כאשר אך העריב היום כבר מותרים הכהנים לאכול בתרומתם, אף על פי שכל היום היו טמאים ואפילו לאחרי טבילתם אסורים היו באכילת התרומה – הרי סימן הוא זה, שאחרי צאת הכוכבים מהווה זמן חדש לגמרי, שאין לו כל קשר ליום החולף, וממילא ניתן ללמוד מזה שעכשיו צריך אדם לקבל עליו מחדש עול מלכות שמים בקריאת שמע חדשה, שכן אותה קריאת שמע של שחרית חלה בזמן אחר לגמרי ואינה יפה עוד לעכשיו... (אגלי-טל בשם אביו ז``ל). ``ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא`` (כב-ז) מה הכוונה שבטעם ``כי לחמו הוא``? אלא, אליבא דאמת לא היה צריך לאכול תרומה עד אשר יאיר היום. אולם, ``כי לחמו הוא`` – כיון שהוא כה משתוקק אל הקדושה, עד שזוהי בחינת ``לחמו``, צורך ראשון במעלה שאיננו יכול להתקיים בלעדיו. לפיכך, התירו לו לאכול תרומה מיד לאחרי הערב השמש. כמו כן מצינו בחז``ל, שלפיכך אכל דוד המלך מלחם הפנים שנתן לו אחימלך (שמואל א-כא), משום שאחזו בולמוס של רעב. וגם כאן הכוונה היא כדלעיל, שתקפה אותו השתוקקות עצומה אל הקדושה, עד שלא היה עוצר כח לשאתה, וממילא מותר היה לו לאכול מלחם הפנים... (בשם אדמו``ר רא``מ מגור זצ``ל). ``ולא יחללו את קדשי בני ישראל`` (כב-טו) חטאת ששחטה לשם חולין כשרה, קדשים מחללים קדשים ואין חולין מחללין קדשים (גמחרא זבחים ג`). אם אנשי חולין, חוטאים ופושעים, מבזים ומחללים את כבוד הצדיקים הקדושים של העם, אין בכך משום פגיעה גדולה, לפי שאין כל ערך לחילול שלהם. אבל אם צדיקים וגדולי תורה מבזים ומחללים איש את כבוד רעהו – אזי הרי זה חילול קודש אמיתי והוא מרבה חילול ה`... (דברי שערי חיים). ``ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה` מקדשכם`` (כב-לב) מיד לאחרי זה נאמרה מצוות המועדים: ``אשר תקראו אותם מקראי קדש`` – כי הודות לזה שבני ישראל הינם קדושים בעצם מהותם, שהיקנה להם ה` יתברך את כח הקדושה, מסוגלים הם לקדש את המועדים ולהשפיע קדושה על הימים שבית דין קובעים אותם ליום טוב... (חידושי הרי``ם ז``ל). ונקדשתי – מסור עצמך וקדש את שמי וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס אין עושים לו נס (רש``י). למה פירש רש``י טעמו של דבר, לפי שאין עושים לו נס, ולא אמר פשוט – משום שצריך למסור את הנפש לשם שמים? ברם, אליבא דאמת הלא על ידי נס מתקדש שם שמים, ואם כן הרי יתכן אמנם שהוא מתכוין לשם שמים, כי יתרחש נס על מנת שזה יגרום לקידוש ה` – על כן היה צורך להזהיר על כך, שלא לכוין אפילו כוונה כזאת, משום שאם מוסר אדם נפשו על מנת שיתרחש נס – אין עושים לו נס ואיננו משיג המטרה, אם כן הרי מוטב אם יעשה זאת פשוט לשם שמים, כי אז עלול גם להתרחש נס ויתקדש שם שמים... (שפת אמת). ``מועדי ה` ... אלה הם מועדי ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון`` (כג-ב, ג) שבת היא כעין הקדמה למועדים, שכן אמרו חכמינו: ``אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין`` (שבת קי``ח) – הרי אז לא היתה מתבטלת הסמיכה של בית הדין בירושלים ואפשר היה להוסיף ולקדש את החדשים. יוצא איפוא שקידוש המועדים תלוי בשמירת השבת... (מלא העומר). הן פתחה הפרשה בענין מועדים, ולמה עברה לבסוף לענין שבת? אמר על כך הגאון מוילנה ז``ל, שהכתוב מתכוין כאן גם למועדים; שהרי ששה ימים טובים הם, לפי התורה, שמותר לעשות בהם מלאכת אוכל נפש: שני ימים של פסח (ראשון ושביעי), יום אחד של שבועות, יום אחד של ראש השנה, ושני ימים של סוכות (ראשון ושמיני). לפיכך קבעה התורה כלל לגבי כל המועדים הנמנים להלן בפרשה: ``ששת ימים תעשה מלאכה`` – בששת ימי המועדים מותר לעשות מלאכה לצורך אוכל נפש, אולם ``וביום השביעי שבת שבתון`` – ביום השביעי של המועדים, שהוא יום הכיפורים, אסור לעשות מלאכה אפילו לצורך אוכל נפש, שכן הוא שבת שבתון... (שם משמעון בשם הגר``א). ``אלה מועדי ה` מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם`` (כג-ד) אתם – אפילו שוגגים, אפילו מזידים אפילו מוטעין (גמרא). אפשר ללמוד מזה קל וחומר – מה כאן שנאמר ``אותם`` בחולם, דורשים בכל זאת את הכתוב כאילו נאמר ``אַתם`` וילפינן מזה: אפילו שוגגים, מוטעין ומזידין – הרי על אחת כמה וכמה בפסוק: ``בנים אַתם לה` אלוקיכם`` (דברים יד-א), שנאמר בו בפירוש ``אַתם``, ודאי שהכוונה היא: ``אַתם`` – אפילו שוגגים, מוטעין ומזידין – בכל זאת בנים אתם לה` אלוקיכם... (בשם המגיד מקוזניץ זצ``ל). השם יתברך מבטיח בזה, שבכל זמן שיקבעו בית דין את המועדים יהיה זה הזמן הנכון – ``במועדם`` – לפי שבית דין של מעלה יסכימו תמיד לכך ואכן יהיה אז המועד הנכון... (ספרים). ``וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם... ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה`` (כז-כא, כב) עליכם לחוג את חג השבועות, חג קבלת התורה, לא רק על החוקים אשר אילולא התורה לא היו ידועים לכם כל עיקר, אלא גם על המצוות השכליות, כגון צדקה לעניים ורחמים על אומללים, גם כן יש להודות ולהלל להשם יתברך, שציווה זאת בתורתו הקדושה. כי הנסיון כבר הוכיח, שבלי אמונה באלוקים עשוי האדם להפוך לחית יער, ללא זיק של רחמים, אשר בגלל אנוכיותו האישית או הלאומית יעשה את המעשים הנתעבים והשפלים ביותר. רק משום ש``אני ה` אלוקיכם`` תשמרו גם את המצוות שהן ``לעני ולגר``... לפיכך עליכם לקרוא לחג השבועות מקרא קודש אפילו לגבי מצוות של ``ובקצרכם``... שכן אילולא קבלת התורה לא הייתם שומרים אותן... (משך חכמה). ``וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה... כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה`` (כג-כט, ל) בכל המועדים מותר לעשות מלאכה לצורך אוכל נפש, פרט ליום הכיפורים שאז אסורה אפילו מלאכה כזו – ``וכל מלאכה לא תעשו`` – ומיד מוסיפה התורה טעמו של דבר, לפי שביום זה חובה היא להתענות ואינו שייך בו אוכל נפש, (ומה שצריכים להכין אוכל לפעוטות אינו בא בחשבון, לפי שזה צריך להיות ``שוה לכל נפש``). בזה מתחוור היטב מה שבעת חנוכת בית המקדש הראשון, כאשר בני ישראל אכלו ושתו ביום הכיפורים מחמת השמחה (מועד קטן ט`), גם בישלו ביום הכיפורים (רש``י בעין יעקב) – והלא יכולים היו להכין את המאכלים מערב יום כיפור? אלא מכיון שמותרים היו אז לאכול הרי היה איפוא הבישול לצורך אוכל נפש ולכן מותר היה לבשל כמו בכל מועד אחר. (הג` מהר``ל חריף ז``ל).