פרשת השבוע - בהר בחוקותי

(אתר שופר) ``וידבר ה אל משה בהר סיני לאמר`` (כ``ה, א) מה עניין שמיטה אצל הר סיני? (רש``י). מובנה של מצות-שמיטה הוא, להשריש בתוך הלבבות את ההכרה, שהעולם השפל נתון תדיר תחת השגחתו של השם-יתברך וממנו באה השפעתה - להוציא מלבם של מינים הטוענים, כי אין זה לפי כבודו של מלך עליון, המושל בשמי-שמים, שיתעסק בעולם החומרי השפל - אלא ``במקום גדולתו שם ענותנותו``, וכן ``רם ה ושפל יראה``. על אף רוממותו וגדולתו, הנהו משגיח על הנמוכים והשפלים ביותר. ההוכחה הברורה ביותר לכך היא, שבחר לו השם-יתברך את ההר הפעוט והנמוך סיני, לגלות עליו את שכינתו ולתת שם את תורתו. בזה הוכיח לנו בעליל, כי למרות גדולתו ורוממותו הריהו מחבב שפלות-רוח. אם-כן יוצא, שהשראת-השכינה על הר סיני הינה הראיה הברורה ביותר למצות-שמיטה, שבאה להורות לנו כי רבנו-של-עולם הוא המשפיע והמשגיח על העולם השפל... אדם עלול לחשוש, שמא יבוא לידי הפסד בעטיה של שמיטה, מאחר שלא יזרע ולא יקצור את שדהו שנה שלמה. לפיכך אמר תורה: ``והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך`` (להלן פסוק ו, ז) - אף-על-פי שלא תעבד את שדך, בכל-זאת יהיה לאכלה במידה מספקת, לך ולביתך ואפילו לבהמה ולחיה. יתר על כן, שנת-השמיטה תשפיע ברכה על כל ששת השנים הבאות ``וצויתי את ברכתי לכם``. לפיכך נקראת שמיטה ``שבת``, ורש``י גם אומר שם: ``שבת לה`` - לשם ה כמו שנאמר בשבת בראשית`` (פסוק ב) - כי כשם ששבת-קודש משפיעה ברכה על כל ימות השבוע - ``כל שיתא יומין מיניה מתברכין`` - כך גם שמיטה, אף אם אין עושים בה מאומה, הריהי משפיעה שפע של ברכה לעצמה וגם לשש השנים הבאות. הוא הדבר היה גם בהר סיני. כל ההרים הגבוהים והרמים אצו והשתדלו, שתינתן התורה עליהם - ``למה תרצדון הרים גבנונים`` - ואילו הר סיני, מפאת שפלותו, פרש לצדדים ולא עשה דבר; לפיכך זכה יותר מכולם, שעליו תרד השפעת-הקדושה לעולם. אם-כן שפיר יש ענין שמיטה אצל הר-סיני. גם הר-סיני וגם שנת-השמיטה, אינם עושים דבר ואף-על-פי-כן משפיעים קדושה וברכה לאחרים. יש עניין שמיטה אצל הר-סיני, לפי ששמיטה מהווה ראיה ברורה לכך, שהתורה ניתנה מן השמים ולא שבדה אותה, חלילה, משה רבינו מלבו, שכן מי אנוש ויעיז להבטיח כזאת: ``וצויתי את ברכתי, ועשת את התבואה לשלש שנים``? רק השם-יתברך, הכל-יכול, אפשר לו להבטיח הבטחה כזו. הרי איפוא יש בשמיטה משום ראיה, שהשם-יתברך נתן את התורה על הר-סיני. ``ושבתה הארץ שבת לה`` טעמה של מצות שמיטה הוא, שתשבות האדמה ותנוח כנגד כל השבתות שבהן הצמיחה צמחים ועשתה מלאכה. כל שנה מכילה (לפי ימות החמה) שלוש מאות ששים וחמשה יום, וביניהם - חמישים ושתים שבתות. לפי חשבון זה יוצא שמספר השבתות בשבע שנים הוא - שלוש מאות שישים וארבע. ומכיון שהאדמה עושה את מלאכתה גם בשבתות, עליה לשבות איפוא שנת-שמיטה שלמה, של שלוש מאות ששים וחמשה יום, כנגד השבתות שלא שבתה בהן... ברם, מכיון שבשנת-השמיטה גופה ישנן גם-כן חמישים ושתים שבתות, שבהן האדמה מוציאה ספיחים ויש בזה משום חילול-שבת כלשהו - לפיכך ציותה תורה, שלאחרי שבע שנות-שמיטה, שבהן נצטברו שוב שלוש מאות ששים וחמש שבתות אשר לא נשמרו כהלכה - תהיה שנת יובל, למען תנוח שוב האדמה שנה שלמה, כנגד השבתות שלא שמרה במשך שבע שנות-השמיטה, שחלפו בארבעים ותשע השנים האחרונות. ``שנת החמשים שנה יובל היא לא תזרעו ולא תקצרו`` (כ``ה, י``א) בבריאת-העולם מצינו, שהאדמה הוציאה את דשאיה רק ביום הששי. אף כי אמר הבורא עוד ביום הרביעי: ``תדשא הארץ דשא``, בכל-זאת נאמר ביום הששי: ``וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ`` - ואמרו על כך חכמינו: ``מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח הקרקע עד שבא אדם הראשון`` (חולין ס) - ויש להבין טעמו של דבר? ברם, הלא אמרו חכמינו שהתורה קדמה אלפיים שנה לפני בריאת העולם, ואם-כן הרי התחיל מנין-השנים של התורה אלפים שנה לפני הבריאה, ונמצא שאותה שנה בה נברא העולם היתה שנת-יובל וימי הבריאה- מהעשרים-והחמשה באלול ועד ליום הששי, שבו התחילה שנה חדשה פשוטה וכבר הותרה מלאכת שדה... ``וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך`` (כ``ה, י``ד) אם אדם נושא-ונותן ביושר לפי חוקי-התורה והוא נזהר מאונאה, ריבית ומאזני-שוא - הרי דבר זה כשלעצמו הוא בגדר עבודה גדולה וקדושה. וכך אמר הבעש``ט ז``ל: הלא קל-וחומר הוא - מה אדם שלומד במשנה ``המחליף פרה בחמור`` (בבא-מציעה ק), הריהו חשוב מאד בעיני המקום, שכן הוא עוסק בתורתו הקדושה, מכל-שכן אדם שהוא מחליף ממש פרה בחמור ונזהר אגב כך בכל דיני התורה, בודאי ובודאי שזוהי עובדה גדולה וחשובה לפני המקום... ``ולא תונו איש את עמיתו`` (כ``ח, י``ז) חכמינו מספרים על שמואל שקנה פעם אצל נכרי כד של-זהב בתור כד של ברזל, ובשעה ששילם לו ארבעה זהובים בעד הכד הבליע זהוב אחד (בבא-קמא קי``ז). והדבר הוא לפלא, מדוע באמת הונה שמואל את הנכרי, ולא עוד אלא שגם גזל ממנו זהוב אחד? ובעיקר, לשם מה מספרים לנו חכמינו דבר זה? ברם, הכוונה שבדבר היא ממש הפוכה, וחכמינו מספרים בזה את גודל צדקותו של שמואל. ראה שמואל שיש לו לאותו נכרי כד של זהב, ששוויו עולה בהרבה ממון, ואף-על-פי-כן אינו מבקש בשבילו אלא ארבעה זהובים בלבד. תהה שמואל ולא ידע מה נעשה פה - אם הנכרי אינו יודע שהכד עשוי זהב והוא סבור שאיננו אלא מברזל, אם-כן הרי מן החובה להעמידו על טעותו כדי שלא להונות אותו; ואם אמנם יודע הוא שהכד עשוי זהב, אלא שגנוב הוא עמו ולכן הריהו מוכרו במחיר כה מוזל, אם-כן הרי מצוה היא לקנותו בממון מועט על-מנת להצילו ולהחזירו לבעליו. מה עשה שמואל? נתן לו חמשה זהובים במקום ארבעה, היינו שהבליע לו זהוב נוסף (``מבליע`` פירושו, שנותנים בלא-יודעים יותר מן הדרוש. כמו: ``מבליע דמי אתרוג בלולב`` - סוכה ל``ט) - על-מנת לבחון בזה את הנכרי: אם יחזיר לו את הזהוב המיותר, הרי יהא זה סימן שהוא אדם הגון וכי איננו יודע שהכד עשוי זהב - אזי יוסיף לו את ההפרש המגיע לו לפי שווי הכד; אבל אם לא יחזיר לו את הזהוב המיותר, הרי יהא זה סימן שהוא גנב וכי גם הכד גנוב הוא - אזי תהא זו מצוה לקנות את הכד בממון מועט על-מנת להחזירו לבעליו... הוא אשר נתכוונו חכמינו לספר לנו, עד כמה היו התנאים והאמוראים הקדושים נזהרים בדיני הונאה אפילו ביחס לנכרי, וכמה גדולה היתה חכמתם במעשיהם היומיומיים... הרבי ר בונם מפשיסחה ז``ל היה אומר: התורה הזהירה שלא להונות את הזולת, ואילו חסיד נוהג לפנים משורת-הדין ואסור לו להונות גם את עצמו...אסור לו להשלות את עצמו במדרגות יותר גבוהות מכפי שיש לו באמת... ``ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאליך כי אני ה אלהיכם`` (כ``ה, י``ז) הלא כבר נאמר לעיל (בפסוק י``ד): ``אל תונו איש את אחיו``, ולשם-מה חוזר הכתוב על כך? אלא, קודם מדובר על איסור הונאה כלפי אדם ישר והגון ואילו כאן מזהירה התורה שאפילו אם הלה הוא ``עמיתו`` - כלומר, חברו, רמאי כמותו, שכבר הונה אפילו אותו עצמו ויש איפוא מקום להוראת היתר, שיונה את עמיתו כפי שהונה הלה אותו - בכל-זאת אסור להונות אותו. לפיכך מסיים הכתוב: ``ויראת מאלהיך`` - אף-על-פי שמפניו אי אתה מתיירא, לפי שהוא גם הונה אותך, הרי עליך להתיירא מפני רבונו-של-עולם - ``כי אני ה אלהיכם`` - שאני הוא אלהי שניכם ונתון תתנו לפני את הדין גם הוא, על אשר הונה אותך, וגם אתה על אשר תונה אותו. בידוע: ``מזונותיו של אדם קצובים לו מראש-השנה``. ברם, אם אדם צובר לו הון על-ידי הונאה ומרמה, בניגוד לרצון הבורא, סופו לאבד את ההון הזה על-ידי חליים רעים ושאר אסונות. לפיכך אמר הכתוב: ``ולא תונו`` - אל תצבור לך הון בדרך של הונאה, משום ``ויראת מאלהיך`` - שתתיירא מפני מידת-הדין, אשר תוציא מידך את ההון הגזול הזה על-ידי חליים ואסונות... ``וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים`` (כ``ה, כ-כ``א) אם ישאלו ``מה יאכל`` - יהיה צורך לצוות על הברכה, ברם אילו היתה בהם אמונה תמימה ולא היו מקשים קושיות, כי אז כבר היתה הברכה מצויה מאליה. ברם, לא כל הדורות ראויים שיתרחשו להם ניסים, וירצו איפוא לדעת מהי דרך-הטבע של פרנסתם. על כך באה התשובה, שתהא הברכה שרויה על התבואה של השנה הששית וממילא יהיה לזה במידת-מה לבוש של דרך-הטבע. אך באמת צריך אדם לדעת, כי טבע ונס הם היינו-הך. הטבע גופו אינו אלא הנס הגדול והמופלא ביותר. ואם מבינים את הדברים כך, אין מקם לשאלה כזו, שהרי כל שנה בה הפרנסה מצויה, הריהי בגדר נס, ומה נפקא-מינה איך ובאיזה אופן הנס מתרחש. אולם אם אכן ישאלו את השאלה הזאת, הרי זאת-אומרת שמבדילים הם בין טבע ובין נס, ואם-כן מן ההכרח שיהיה ``וצויתי גם ברכתי`` - בדרך הטבע... כיוצא בזה, אך באופן אחר, אמר הגאון רבי ליבוש חריף ז``ל: אם אדם מישראל משליך יהבו על אלהיו ובוטח בו בטחון מלא, מבלי לשאול כל שאלות, איננו זקוק לברכת-שפע, שיצמיח שדהו הרבה תבואה ועל-ידי-כך יגדל וירבה עמלו בעבודות הקצירה, הדישה והטחינה - אלא כפי שאמר הכתוב לעיל: ``ואכלתם לשובע`` - היינו ``אוכל קימעה ומתברך במיעיו``. אך מכיון שישאלו ``מה נאכל``, הרי יהא זה סימן שבטחונם אינו עז ואיתן כל-כך, לפיכך יהיה ``וצויתי את ברכתו`` - שתתרבה התבואה בשדה ויחד עם זה יגדל וירבה העמל, בעוד אשר באכילה גופה לא תהא הברכה שרויה... ``כי גרים ותושבים אתם עמדי`` (כ``ה, כ``ג) ביני וביניכם - אומר הקב``ה - קיים תמיד יחס של גרים ותושבים. אם אתם רואים עצמכם כגרים בעולם, בזכרכם כי כל קיומכם כאן אינו אלא לפי-שעה, כבפרוזדור, אזי הנני תושב בקרבכם ושכינתי שרויה תמיד ביניכם. אבל אם אתם רואים עצמכם כתושבים קבועים בעולם - אזי הנני כגר בתוככם... מכל-מקום הננו, גם אני וגם אתם, גרים ותושבים - או אתם הגרים ואני התושב, או אתם התושבים ואני הגר... ``ואיש כי לא יהיה לו גואל והשיגה ידו ומצא כדי גאלתו`` (כ``ה, כ``ו) להלן נאמר: ``או דודו או בן דודו יגאלנו...או השיגה ידו ונגאל-(פסוק מט). ולמה נאמר כאן: ``והשיגה ידו``? ברם, התורה מבטיחה בזה, כי איש אשר לא יהיה לו גואל, ודאי שהשם-יתברך ישלח לו את ישועתו, שיוכל לגאול את עצמו. באבוד כל תקוה מן האדם, כאשר אין לו עוד איש לצפות ממנו לישועה והוא נושא את עיניו אל אביו שבשמים - אזי שולח לו השם-יתברך ישועה, שיוכל למצוא בעצמו את הדרך לגאולתו... ``ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה ימים תהיה גאלתו`` (כ``ה, כ``ט) מפני-מה נשתנה הדין לגבי עיר-חומה, שאי-אפשר לגאול בה בית. כעבור שנה ואפילו ביובל אינו חוזר לבעליו? לפי ששערי-החומה שימשו בתור מבצרים, אשר נועדו להגן מפני אויב מתקיף, והתושבים היו חייבים להיות בקיאים בכל מבואותיה, מנהרותיה ומחבואיה הנסתרים של העיר. כן היו חייבים להכיר יפה איש את רעהו, למען ידעו להיות מלוכדים היטב במקרה של התקפה מצד אויב. ובכן, אילו היו הבתים הנמכרים חוזרים לבעליהם הראשונים בשנת-היובל, היו באים אל העיר בבת-אחת הרבה תושבים חדשים, זרים, אשר מסחרי העיר אינם נהירים להם וממילא היתה מתערערת מערכת-ההגנה של העיר. לפיכך קבעה התורה זמן לגאולת בתים בעיר-חומה רק שנה אחת בלבד, למען לא תהא זו קלה בעיניהם למכור את בתיהם, אלא ישארו תושבים קבועים להגן על העיר. ``אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו`` (כ``ו, ג) שתהיו עמלים בתורה (רש``י). אם היו עמלים ועוסקים בתורה, נקל יהיה לכם להיזהר במצוות לא-תעשה. עסק התורה כשלעצמו מציל מן היצר-הרע. ``ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו`` (כ``ו, ד) עץ השדה הן אילני סרק שעתידין לעשות פרי (רש``י). הדין הוא, שאם מברך אדם בורא-פרי-אדמה על פרי-העץ גם-כן יצא ידי חובתו, שהרי בעצם גם פרי-העץ צומח מן האדמה. והנה, כיוון שנאמר כאן: ``ונתנה הארץ יבולה``, הרי ממילא גם פרי-העץ בכלל זה. למה איפוא נאמר שוב: ``ועץ השדה יתן פריו``? - אלא עלינו להסיק מזה, ש``עץ השדה`` אין פירושו עץ-פרי, כי אם אילני-סרק שעתידים לעשות פרי. ``ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ`` (כ``ו, ה) אם יש פרנסה בריווח ואוכלים לחם לשובע, אפשר לישב בארץ בשלווה. אין צורך לתור אחרי מקומות-הגירה ולנדוד לארצות זרות. כי זה בא תמיד כתוצאה ממחסור כלכלי בארץ-המולדת. כמו-כן שורר אז שלום בין בני-האדם, שכן ע-פי רוב באים אנשים לידי מריבה בגלל מחסור בפרנסה, שהאחד מקנא ברעהו ומבקש להוציא את פרוסתו מבין שיניו. ``ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד`` (כ``ו, ו) אם יהיה שלום בעולם (``בארץ`` ולא ``בארצכם``) תנומו גם אתם את שנתכם בשלווה. כאשר אך מתחוללת מלחמה בעולם הרי היהודים הם הנפגעים העיקריים ממנה. חכמינו אמרו, שמימיו לא ראה דוד המלחך חלום טוב, לפי שתמיד היה טרוד במלחמות והן גזלו את מנוחתו אפילו בשנתו בלילות. משמע איפוא, שבימי שלום גם אדם את שנתו בשלווה ואין חלומות רעים מבהילים ומחרידים אותו. ``והשבתי חיה רעה מן הארץ`` (כ``ו, ו) השם יתברך נתן טבע בחיה, שתהא טורפת רק בהמות ולא בני-אדם, שכן אמרו חכמינו: ``אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לה כבהמה`` (שבת קנ``א), ואילו היתה מטבעה טורפת גם בני-אדם הרי לא היתה יודעת להבחין בין אדם טוב לאדם רע; לפיכך הריהי טורפת רק במות, או בני-אדם שנראים כבהמות בשל מעשיהם הרעים. ברם, אם ``בחוקותי תלכו`` - שיהיו הכל צדיקים, הרי לא יצטרכו עוד החיות לאכול בהמות, לפי שכבר לא יהיו בני-אדם דמויי-בהמות להענישם, ממילא ``והשבתי חיה רעה מן הארץ``. לפיכך אמר הנביא: ``ואריה כבקר יאכל תבן`` (ישעיהו י``א, ז) - שלעתיד לבוא לא יטרפו עוד החיות את הבהמות, כי לא יהא עוד צורך בכך. ``ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו`` (כ``ו, ח) וכי כך הוא החשבון? אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה (רש``י). כאשר רבים מקיימים את התורה בצוותא ובמאורגן, הרי כוחו של כל אחד מהם בהדיפת הרע הוא גדול פי כמה וכמה מאשר אילו היה יחיד, או אחד ממועטים, אותו ראובן או שמעון, אשר בהיותו אחד מחמשה היה מסוגל לרדוף רק עשרים (חמשה - מאה), הרי בהיותו אחד ממאה כבר היה מסוגל לרדוף מאה (מאה - רבבה). כוח-הרבים מגביר כמה וכמה מונים את כוחו של הפרט. ``ואם בחקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי`` (כ``ו, ט``ו) אלה שמבקשים פרוק מעל עצמם את עול התורה והמצוות, הרי בראשונה הם מתחילים לזלזל בחוקי-התורה ולמאוס בהם, בטענה שהם בלתי-מובנים ואדם אין לו לעשות דברים שאינם מובנים לו. ברם, אין זו אלא אמתלה בלבד, שהרי אחר-כך הם מבלים אפילו את מצוות-התורה שטעמיהן מובנים ומובהרים- משום שכל כוונתם אינה אלא לפרוק עול. זהו שאמרה התורה: ``ואם בחוקותי תמאסו`` - אם בתחילה תמאסו בחוקים שאין טעמיהם גלויים ומובנים לכם, הרי אחר-כך ``את משפטי תגעל נפשכם`` - לא תרצו לקיים אפילו את המצוות שהם בגדר משפטים, בעלי יסוד הגיוני ברור - כי בסופו של דבר אין הכוונה אלא ``לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי``.