פרשת השבוע - קרח

(אתר שופר) ``ויקח קרח`` (ט``ז, א) · ביקש קרח לקחת לעצמו גדולה ושררה ולכן לא היה הדבר כשר, טובה גדולה רק כשנותנים אותה מן השמים. בכוחות עצמו אין אדם יכול לקחתה. · ומה ראה קרח לחלוק על משה, נתקנה על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל (רש``י). הן אותו מעשה של נשיאות אליצפן בן עוזיאל נתרחש מיד לאחרי הקמת המשכן, ומדוע איפוא דחה את המחלוקת זמן רב כל-כך? ברם, כל עוד היתה השעה משחקת להם לישראל ולא חסרו דבר מכל צרכיהם, היה מתיירא לחלוק על משה, שכן איש לא היה שומע לו. אבל עתה, לאחר שהורע קימעה מצבו של העם בעקבות מעשה המתאוננים ומעשה המרגלים אשר גרמו לידי מגיפות ופורענויות בקרב העם, ביקש קרח לנצל מיד את המרירות ולהסית את העם נגד משה, בתלותו את האשמה בהנהגתו הלקויה של משה, כדרכם של כל מחרחרי-הריב. · מה ראה קרח לחלוק על משה? פרה אדומה ראה (מדרש). אמרו חכמינו במדרש, שכשביקש משה על ישראל אחרי חטא-העגל אמר: ``לי ציוית ולא להם``, שכן נאמרו עשרת הדברות בלשון יחיד ואין ישראל ראויים לעונש. אבל עתה, כיון שטען קורח: ``כל העדה כלם קדושים - כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה`` (רש``י פסוק ג), הרי עורר שוב קיטרוג על ישראל בגלל חטא העגל, וקשה איפוא: מה ראה קרח לעולל כזאת? על כך באה התשובה: ``פרה אדומה ראה`` - הוא שמע את פרשת פרה אדומה, שבאה לכפר על חטא-העגל (``תבוא האם ותקנח צואת בנה`` - רש``י פרשת חוקת בשם ר``מ הדרשן), והיה סבור שאין עוד צורך בסנגוריה של משה רבנו: ``לי ציוית ולא להם``, ועל-כן אמר: ``כל העדה כולם קדושים``. · איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת שמאי והלל, ואיזוהי מחלוקת שהיא שלא לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו (אבות פ``ה מ``כ). מה טעם לא נאמר: ``זו מחלוקת קרח ומשה``, כפי שנאמר: ``זו מחלוקת שמאי והלל``? לפי שכוונתו של משה רבנו היתה בודאי לשם-שמים, ורק כוונתם של קרח וכל עדתו לא היתה לשם שמים. ``זו מחלוקת קרח וכל עדתו`` - היינו, שגם בינם לבין עצמם היו מחולקים. לכל אחד מהם היתה כוונה אחרת ונגיעה אחרת, ולא היו מאוחדים אלא בדבר אחד: לחלוק על משה, ועל-כן אמנם היתה מחלוקתם שלא לשם שמים. לפיכך נאמר ``שמאי והלל`` ולא ``בית שמאי ובית הלל`` - שכן שמאי והלל עצמם ודאי נתכוונו לשם-שמים, אבל אצל תלמידיהם אפשר שנתערבו אי-אלה פניות ונגיעות אישיות, שהיה כל אחד אומר: רבי גדול מרבך...ואף-על-פי-כן היה זה לשם-שמים. מנין אנו למדים שמחלוקת קרח ועדתו היתה שלא לשם שמים? לפי שהיה חולק על רבו וכל החולק על רבו כחולק על השכינה, וממילא הרי לא יתכן שכוונתם היתה לשם-שמים. ``ואון בן פלת`` (ט``ז, א) להלן, כשנבלעו קרח ועדתו באדמה, שוב לא נזכר שמו של און בן פלת, ואמרו על כך חכמינו כי אשתו של און בן פלת הצילתו, שאמרה לו: מה נפקא-מינה לך אם אהרן יהיה הרב ואם קרח יהיה הרב, כי בין כה וכה אתה תישאר התלמיד? אמר לה: מה אעשה, עמם הייתי בעצה ונשבעתי לו. השקתה אתו יין והלכה וישבה על פתח האהל כששערותיה סתורות ופרועות וכל מי שבא וראה חזר מיד על עקבותיו (סנהדרין ק``ט). למה נרתעו מפני ראשה הפרוע? ברם, הרי קדושים היו בעיני עצמם, ולדעתם היה כל אחד ראוי לשמש בכהונה גדולה, ואצל כהן גדול הלא נאמר: ``וכפר בעדו ובעד ביתו - זו אשתו``, ואם-כן חייבת אשתו של כהן גדול להיות אשה צנועה, שאם-לא-כן הרי זה פגם בכהן גדול עצמו וזה עשוי לערער את כהונתו. עכשיו משראו שאשתו של און פוערת את ראשה לעיני זרים, הסיקו מזה שבעלה אינו ראוי להיות כהן גדול, ועל-כן לא רצו עוד לצרפו לחבורתם. הן יכול היה און בן פלת להשיב לה לאשתו: אמנם כעת איני אלא תלמיד, אבל אם אתמוך בקרח שטוען כי אין הכהונה שייכת לאהרן, הרי יתכן שאי-פעם יהיו בני לכהנים גדולים. לפיכך סתרה את שערותיה כדי למנוע בזה את האפשרות שיהיו בניה כהנים גדולים, כפי שסיפרו חכמינו על האשה קמחית שזכתה לבנים כהנים-גדולים, משום ש``מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערותי`` (יומא מ``ז), ואם צניעות בשיער של אשה מביאה לידי כך שיהיו בניה כהנים גדולים, הרי חוסר-צניעות בשיער מהווה ניגוד לכהונה גדולה. ``נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם`` (ט``ז, כ) מצינו בזוהר-הקדוש, שתלמיד-חכם נקרא ``שבת``. הכוונה שבדבר היא, כי צריך תלמיד-חכם שקדושתו וגדולתו תהיינה מכח עצמו, כשם שקדושת השבת היא עצמית, ולא רק משום שמוחזק הוא לקדוש בעיני הבריות, כמו קדושת יום-טוב שאינה אלא משום שקידשו ישראל את היום הזה ליום-טוב. לפיכך אמר הכתוב, שאף-על-פי שאותם מאתיים וחמישים איש היו ``נשיאי עדה``, הרי לא היו ראויים לכך מצד קדושתם העצמית, אלא ``קריאי מועד`` - לא היו אלא כמועדים ישראל מקדשים אותם - ``אנשי שם`` - רק שם טוב היה להם, אבל באמת מצד עצמם לא היו קדושים כלל וכלל. ``רב לכם כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה`` (ט``ז, ג) · זו דרכם של כל בעלי-המחלוקת ומחרחרי-הריב, שהם באים בטענות כלפי רבה של עירם: אלמלי היה הוא בעיר אחרת, כבר מזמן היו מגרשים אותו משם, ורק משום שאנחנו הננו יהודים כשרים, יראים ושלמים, עדיין יש לו מקום בקרבנו. אנשי קרח גם הם אמרו כך: ``רב לכם`` - זה שאתם עוד שרויים בגדולתכם ועדיין תופשים אתם בכהונות-הכבוד שלכם, הרי זה משום ``כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה`` - משום שקדושים וטובי-לב אנחנו, שאם אל כן כבר היינו מזמן מורידים אתכם מגדולתכם, ומה לכם איפוא עוד להתרברב עלינו - ``ומדוע תתנשאו``. · אחד הפלאים הגדולים הוא, שכל החולקים על צדיקים בודים עליהם מלבם דברים כאלה, שהם ממש ההיפך הגמור מטיבם ומהותם. גם נגד משה רבנו, אשר התורה העידה עליו כי הוא ``עניו מאד מכל האדם``, לא מצאו קובלנה אחרת אלא דוקא שהוא בעל-גאווה - ``ומדוע תתנשאו``. · הרבי ר נפתלי מרופשיץ ז``ל היה מפרש את הפסוק: ``ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש ה`` (תהילים ק``ו, ט``ז) - שכך הוא דרכם של כל בעלי המחלוקת ומחרחרי-הריב, כי ככל אשר תהיה התנהגותו של הצדיק ימצאו תמיד קובלנות נגדו ומגרעות בהליכותיו. אם מופרש הוא מן העולם ועוסק יומם ולילה בתורה ובעבודה, הריהם טוענים כנגדו שאין העולם מפיק ממנו שום הנאה ותועלת; ואילו אם הוא מעורב בדעתו עם הבריות ועוסק גם בצרכי ציבור, הריהם טוענים שוב שהוא מבזבז זמנו על עניני-הכלל ומבטל מתלמודו. ``ויקנאו למשה במחנה`` - משה שלמד תמיד תורה באהלו שמחוץ למחנה, מצאו בו חסרון על אשר איננו בפנים המחנה ואינו מתערב בעניני העם - ``ולאהרן קדוש ה`` - ואילו אהרן שאכן היה מעורב בין הבריות, רודף שלום ביניהן ומתעניין בגורלו של כל יחיד ויחיד, שוב מצאו בו חסרון שבהיותו קדוש ה אין לו להתערב בעניני-הכלל, כי אם להיות שרוי כל היום בבית-המדרש. בזמן שהחרדים לא עסקו בעיני הכלל, היו מרננים אחריהם שהם בטלים ומפגרים, הרחוקים מחיי החברה. ואילו משהתחילו להתערב בחיי החברה, קמה שוב צעקה: מה לכם ולעניני הצבור, לכו לכם לבית-המדרש... זו דרכם של הדתנים והאבירמים למיניהם מאז ומתמיד. ``וישמע משה ויפל על פניו`` (ט``ז, ד) · חכמינו אמרו: ``אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון (תענית י``ד). לפיכך לא רצה משה רבינו, שהיה עניו ולא היה חשוב כלל בעיניו, להשתמש לעולם בנפילת אפים. אבל מששמע עתה מפי קרח ועדתו: ``רב לכם`` - שאמנם הוא הוא הרב והנשיא בישראל - החל להשתמש בנפילת אפים. מה טעם לא נפל משה על פניו בכל שאר תלונות ישראל שאירעו עד כה, כי אם דוקא הפעם? לפי שכשמתחילם לטעון ולהכריז, כי הכל קדושה וכל אחד קדוש הוא, מיד נופל משה על פניו, שכן מי כמוהו יודע כמה קשה להגיע אל מדרגת הקדושה. · מה שמועה שמע? מלמד שחשדוהו מאשת איש (סנהדרין ק``ט). היכן מצינו בפסוק רמז לחשד כזה? ברם, הדין הוא (בעל המפה חו``מ, סימן תק) שאם אומר אדם לחברו בשעת מריבה: ``אני אינני רשע``, הריהו כאילו קרא לחברו רשע. שכן מכלל דבריו אתה למד: אני אינני רשע אבל אתה הנך רשע. ובכן, כשאמרו: ``כי כל העדה כלם קדושים`` - הרי השמיעו בזה שרק הם קדושים הינם, ואילו משה אינו קדוש, ובידוע שהיפוכו של קדושה היא ערווה, שכן ``כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה``. ``שחשדוהו מאשת איש`` היינו: סבורים היו שלא זכה משה רבנו לגדלותו וקדושתו מצד עבודת עצמו בתורה ויהדות, אלא מבטן אמו - ``מאשת איש`` - יצא כאיש-אלוקים, וממילא אין לבוא בטענות כלפי אחרים שאינם במדרגה כה רמה וקדושה כמוהו; ובזה כפרו במושג הבחירה, שיכול כל אדם לעמול ולהגיע עד למדרגתו של משה רבנו. ``רב לכם בני לוי`` (ט``ז, ז) וקרח שפקח היה מה ראה לעשות לשטות זו? עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה שיוצאת ממנו, שמואל, ששקול כנגד משה ואהרן. אמר: בשבילו אני נמלט. ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה ומשה היה רואה (רש``י). · מהכתוב: ``שר חמישים`` דרשו חכמינו, שאין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן מלאו לו חמישים שנה. ולפי זה הרי לא היה קרח רשאי להיות מנהיג על ישראל, שכן מצינו שהו א היה מטועני הארון (רש``י) ולוי שכבר עבר את גיל החמישים כבר לא היה רשאי לעשות עבודה זו. ברם, עוד דרשו חכמינו מ``שר-חמשים``, שאין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן הוא בקי חמישה-חומשי-תורה. ובכן, משראה קרח שעתיד לצאת ממנו שמואל הרמתי, ששנות חייו לא עלו על חמישים ושתים ואף-על-פי-כן שפט את ישראל גם בגיל שלמטה מחמישים שנה, ו``שר חמשים`` היינו מי שבקי בחמישה-חומשי-תורה - על-כן ביקש להיות מנהיג, אף כי עדיין לא מלאו לו חמישים שנה. · אמרו חכמינו: ``אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו`` (יומא כ``ב) - כלומר: מן ההכרח שיהיה לו למנהיג איזה פגם במשפחתו, כדי שלא יוכל להתגאות יתר על המידה. לפיכך שואל רש``י: ``מה ראה לשטות זו`` - איך רצה להיות מנהיג ונשיא בזמן שהיה מיוחס גדול ולא היתה לו קופה של שרצים מאחוריו? והוא מתרץ, שראה כי עתיד נינו שמואל להיות שופט על ישראל אף-על-פי שגם הוא לא תהא לו קופה של שרצים ויהיה בן אותה משפחה מיוחסת. אולם ``לא ראה יפה`` - שלא ידע כי באמת תהיה לשמואל קופה של שרצים מאחוריו, היינו עצם היות לו סבא כקורח. · מדוע לא ראה קורח גם זאת, שבניו יחזרו בתשובה ולא ימותו? ברם, אליבא דאמת אפילו אם חוזר אדם בתשובה, בכך זאת נשאר רושם של פגם בבניו אחריו, וזהו כפשוטו של ``פוקד עוון אבות על בנים`` - שנשארת פקידה של חטא על הבנים. אך משראה קרח שעתידה לצאת ממנו ``שלשלת גדולה`` כשמואל הנביא, הסיק מזה שלא יתכן כי הוא יעבור על חטא, אפילו אם בניו יחזרו בתשובה. אף-על-פי-כן לא ראה יפה, שכן במה דברים אמורים אלא כשהאבות מתים באורח טבעי ותקין, כאשר ``ופקודת כל האדם יפקד עליהם``, אבל כאן הרי היה ``אם בריאה יברא ה ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם`` (פסוק ל) - שחידש משה רבינו דרך חדשה, שיבוא עונש על-ידי בריאה חדשה שאינה מניחה פגם על הבנים - לפיכך אפשר היה שיצא שמואל על ידי התשובה של בני קרח, קרח לא ראה דרך חדשה זו שחידש משה רבנו. · מה היה, באמת, מקור תשובתם של בני קרח? שידל משה רבנו את קרח בדברים: ``רב לכם בני לוי``, והשתדל להחזירו למוטב, ודיברו של צדיק אינו הולך לאיבוד. אם אין דבריו משפיעים על האדם גופו, הריהם משפיעים על בניו, הודות לדיבוריו של משה נעשו בני קרח בעלי-תשובה. אבל קרח שלא האמין בגודל כוחו של משה רבנו ובהשפעה האלוקית הצפונה בדבוריו, לא היה מסוגל איפוא לראות כי בניו יחזרו בתשובה. · ``וקרח שפקח היה``. מצינו בגמרא שביקשה חנה על שמואל שיהיה לא חכם ולא טפש (ברכות ל``א) – ויש להבין, למה זה ביקשה שלא יהיה חכם? ברם, חנה נתכוונה לזה שהוא לא יהיה ``חכם`` כקרח סבו, אשר פקחותו היתה בעוכריו. ``לכן אתה וכל עדתך הנעדים על ה ואהרן מה הוא כי תלינו עליו`` (ט``ז, י``א) דרכו של עולם, כשאדם מבזה אדם חשוב ורם-מעלה ואחר-כך הוא מבזה איש פשוט ונחות, אין הלה נעלב ממנו, שכן אומר הוא לנפשו: אם אדם זה מבזה אנשים גדולים ממני בהרבה, שוב איני צריך להיפגע מבזיונותיו. זהו שאמר משה רבינו: ``אתה וכל עדתך הנועדים על ה`` - הלא באמת מתכוונים אתם בטענותיכם להטיח דברים כלפי השם-יתברך, ואם-כן ``אהרן מה הוא`` - מה יוכלו איפוא דבריכם לפגוע באהרן, ``כי תלינו עליו`` - כשאתם מתלוננים עליו. אם חולקים אתם על גדולים ממנו, שוב לא ייפגע ממכם כלל. ``וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם`` (ט``ז, י``ב) מכאן שאין מחזיקין במחלוקת (רש``י). אין חזקה במחלוקת. אסור לומר, כי מאחר וכבר נעשו כמה וכמה נסיונות להשכין שלום, שוב לא יועיל מאומה, אלא יש לנסות שוב ושוב. לפיכך לא נלאה משה רבנו אחרי שדיבר כמה פעמים ושלח שוב לקרוא לדתן ולאבירם. ``העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה`` (ט``ז, י``ד) · מה ראו להזכיר דוקא ניקור עינים ולא שום עונש אחר? ברם, בידוע שרמ``ח אבריו של אדם מכוונים כנגד רמ``ח מצוות-עשה שבתורה. כל מצוה מכוונת כנגד אבר מסויים. והלא הם כפור במצוות ציצית (ראה רש``י פסוק א) שהיא כנגד העינים, ככתוב: ``וראיתם אותו`` - ממילא ראויים היו לעונש בעיניהם, ועל-כן התבטאו ואמרו: ``העיני האנשים ההם תנקר``. · בעצם הלא ראו בעליל את קרני-האור הקורנות מפניו של משה וידעו היטב כי נישאהו השם-יתברך מעל לכל הקהל, ולמה איפוא שאלו: ``ומדוע תתנשאו על קהל ה``? ברם, הואיל ונשא משה מסווה על פניו, כדי להסתיר את קרינת אור פניו, לבל יכיר איש ברום מדרגותיו, על-כן יכלו לחרחר-ריב נגדו בקרב העם. אמרו איפוא דתן ואבירם: ``העיני האנשים ההם תנקר`` - אפילו אם תסיר את המסווה מעל פניך וקרני-האור תנקרנה את עינינו, גם כן לא נשגיח בזה, שכן ``רשעים אפילו על פתחו של גיהינום`` - אפילו בראותם כבר את האמת לאמיתה - ``אינם חוזרים בתשובה``. ``ואתה ואהרן איש מחתתו`` (ט``ז, י``ז) אף כי היתה לאהרן המחתה הקבועה של המשכן, בכל-זאת יקח עתה מחתה חדשה משלו - ``מחתתו`` - ולא את מחתת הציבור שבמשכן, שכן במשכן הו כל הכלים הראשונים טעונים משיחה בשמן המשחה, אבל אחר-כך לא היו טעונים עוד משיחה, אלא על-ידי עצם העבודה היו מתקדשים (``כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מחנכתן``). ואם איפוא יטול אהרן את מחתת המשכן, יאמרו הם שלפיכך נתקבלה קטורת שלו משום שמחתתו נמשחה משמן-המשחה. לכן ציווה משה על אהרן לקחת מחתה חדשה ככולם, לבל יהא להם שום פתחון-פה. ``בזאת תדעון...כי לא מלבי`` (ט``ז, כ``ח) ארי לא מרעותי (תרגום אונקלוס). מה כוונתו של התרגום בפרשו ``מלבי`` - מרצוני? ברם, אמרו חכמינו שבכל שבעת ימי המילואים, כאשר עשה משה רבנו את העבודה, היה סבור שהכהונה הגדולה כבר תישאר בידו לתמיד, עד שבא הקדוש-ברוך-הוא ואמר לו שהכהונה של אהרן היא. הוא אשר אמר עכשיו משה: מינויו של אהרן לכהונה גדולה לא היה כלל מרצוני-``מרעותי``-משום שאני עצמי שאפתי לכהונה גדולה, שאם-כן איפוא איך אתם חושדים בי שאני הוא אשר מיניתי את אחי לכהונה? אילו בי היה הדבר תלוי, כי אז הייתי נוטל את הכהונה לעצמי, אלא עשיתי זאת אך ורק על-פי ציווי השם-יתברך. ``אם כמות כל אדם ימתון אלה...לא ה שלחני`` (ט``ז, כ``ט) איך הרהיב משה עוז לסכן את כל האמונה בנבואתו ובתורה מן השמים, והרי אפשר שיחזרו בתשובה וממילא ימותו כמות כל אדם, שכן ``אין לך דבר העומד בפני התשובה``? אלא מצינו ברמב``ם, שבעל-תשובה הריהו כקטן שנולד ונחשב לאדם אחר לחלוטין. לפיכך דייק משה ואמר: ``ימותון אלה`` - חוטאים אלה כמות שהם, בלי תשובה, אם ימותון כמות כל אדם - כי אז ``לא ה שלחני``, אבל אם יחזרו בתשובה הרי לא יהיו עוד ``אלה`` כי אם בריות חדשות. ``ופקדת כל האדם יפקד עליהם`` (ט``ז, כ``ט) כאן מצאו חכמינו רמז לביקור-חולים, שמצוה היא לבקר אצל כל חולה (נדרים ל``ט). ויש להבין, למה דוקא כאן נרמז הרמז הזה? ברם, בידוע שלפני יעקב אבינו לא היה חולי בעולם, עד שבא יעקב וביקש רחמים כי יחלה האדם לפני מותו, למען ידע להכין עצמו ולחזור בתשובה (ראה בבא-מציעא פ``ז). ואכן, תפקידם של מבקרי החולים הוא - לפי ספרי המוסר - לעורר את החולה לתשובה. אבל עדת קרח הרי היו חואים ומחטיאים את הרבים, אשר אין מספיקים בידם לעשות תשובה, וממילא לא תהא להם כל תועלת במחלה ועליהם למות איפוא מיתה פתאומית. זהו שאמר משה רבנו: ``ופקודת כל האדם יפקד עליהם`` - אם יחלו הללו לפני מותם ויבואו אנשי לבקרם, הרי זה סימן כי ``לא ה שלחני``, אבל אם מות ימותו פתאום ללא כל מחלה מוקדמת, הרי זה סימן ``כי נאצו האנשים האלה את ה`` ואין מספיקים בידם לעשות תשובה. ``ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם`` (ט``ז, ל``ב) מה טעם נענשו להבלע בתוך האדמה? אמר על כך הרבי ה וולף מסטריקוב בדרך צחות: משה רבנו הלא היה נמוך (קטן בעיניו) מכל האדם אשר על-פני האדמה, והיינו שהיה מגיע ממש עד עפר, ובכל-זאת טענו כנגדו: ``ומדוע תתנשאו``, זאת אומרת שאפילו מין ענווה כזאת, להיות שפל עד עפר, נחשבת גם היא בעיניהם לגאות והתנשאות, אם-כן לא נשאר להם אלא לירד מתחת לפני האדמה.