פרשת השבוע-שמיני

(אתר שופר) ``וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא משֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל`` (ויקרא ט א) במדרש רבה נאמר: `אמר רבי עקיבא: ``נמשלו ישראל לעוף, מה העוף הזה אינו פורח בלא כנפים, כך ישראל אינם יכולים לעשות דבר חוץ מזקניהם`` ` (ויקרא רבה יא ח). וכן אומרים חז``ל במדרש: `א``ר יהודה בר סימון: ``אברהם תבע זקנה. אמר לפניו: רבון העולמים אדם ובנו נכנסין למקום ואין אדם יודע למי מכבד, מתוך שאתה מעטרו בזקנה, אדם יודע למי מכבד. א``ל הקב``ה: ``חייך, דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל`` ` (בראשית רבה סה ט). שעד לאברהם אבינו לא היתה זקנה וכל מי שרצה לדבר עם אברהם היה טועה ומדבר עם יצחק בנו וכן להיפך. הגיל לא השפיע על מראה האדם. ולכן טען אברהם אבינו לפני הבורא שבני האדם אינם יודעים את מי לכבד יותר ובקש שיעטר אותו בזקנה. אמר לו הקב``ה: `טוב תבעת וממך הוא מתחיל`. כך באה הזקנה לעולם כנאמר: ``וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים`` (בראשית כד א). ולכאורה תמוהים הדברים: לשם מה היה צריך אברהם את הזקנה ואיזו תועלת יכלה לצמוח לו ממנה? האם דאג אברהם אבינו לכבוד, שצריכים בני אדם לנהוג בזקנים? והרי ברור שהוא לא התכון לעצמו. נראה שאברהם לא התכון לתכונות הגופניות שצריכות להבדיל בין הזקן לצעיר, אלא לתוכן הפנימי, לנסיון החיים של המאריכים ימים, שבהן טמונה היכולת להדריך את בני דורם, לחנך אותם ולהדריך אותם. אברהם טען כי אם האדם יטעה ויפנה בטעות לצעירים במקום לזקנים עלול העולם להפסיד תקון גדול ושקול הדעת בקיומו של העולם עלול להפגע לכן תבע את הזקנה כדי שבכל הדורות ידעו למי לפנות ועם מי להתיעץ בעניני חכמת חיים ומחשבה שקולה. אומר בעל ה`קהילות יצחק`: שזהו הטעם שרבי עקיבא המשיל את הזקנים לכנפי עוף. הוא רצה ללמד אותנו שכשם שכל קיומו של העוף תלוי בפעולת הכנפים כך עם ישראל ימשיך להתקיים רק בעזרת `כנפיהם` של הזקנים שמהם נתבונן. את הרעיון הזה מחדד רבי חיים שמואלביץ זצ``ל ב`שיחות מוסר`: אומות העולם יכולות לתפקד גם בלי זקנים כמו החיות והבהמות שאין להן את האיבר הזה והן חיות, אבל ישראל נמשלו לעוף, שאם הוא מאבד את כנפיו הוא מאבד את כל חיותו. ישראל בלי זקנים גרועים מהבהמה, כי לא יוכלו לעשות צעד קטן ובודאי שלא להמשיך וללכת. ``וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי`` `אמר רבי לוי ואיתימא רבי יונתן: ``דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה; כל מקום שנאמר: ``וַיְהִי`` אינו אלא לשון צער`` ` (מגילה י:). חז``ל אומרים: `והכתיב ``וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי``? ותניא; אותו היום היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ. כתיב הכא: ``וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי`` וכתיב התם: ``וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד`` (בראשית א ה)` (מגילה י:). וקשה: שביום השמיני היתה שמחה לפני הקב``ה כיום בריאת שמים וארץ, שהרי נאמר כאן: ``וַיְהִי`` ונאמר שם: ``וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר``, רואים מכאן שמילת ``וַיְהִי`` אינה במשמעות צער בלבד? אומרים המפרשים; שהיה ראש חדש ניסן, אכן היה יום שמחה לבורא ולעולמו, שבו הוקם המשכן, אבל למשה היה זה יום צער שכן בו מתו נדב ואביהוא בני אהרן הכהן `הא שכיב נדב ואביהוא` (מגילה י:) ובו גם נודע לו כי לא ישמש בכהונה הגדולה, כפי שכבר שימש בשבעת ימי המלואים. בעל `מושב זקנים` מביא: כי בשבעת ימי המלואים אמנם שימש משה בכהונה הגדולה, אבל לא שרתה עליו שכינה. ביום השמיני, שלאחר ימי המלואים, נודע לו שלא רק ששכינה לא תשרה עליו אלא שהכהונה הגדולה כלל לא תינתן לו. ולמה דוקא ``בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי``? ובכלל, למה נקרא יום זה `יום השמיני`? והרי רק שבעה ימי מלואים היו ואם כן היה צריך הפסוק לומר ביום הראשון לאחריהם ולא למנות אותו במנין אחד עם שבעת ימי המלואים? מן הראוי היה לומר: ``וַיְהִי מִמָּחֳרָת`` או ויהי באחד לחדש הראשון. למה ``בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי``? אלא, שבשעה ששלח הקב``ה את משה ללכת אל פרעה, סרב משה ולא רצה ללכת. אומרים חכמי ישראל: שהקב``ה הפציר בו שבעה ימים בסנה ואחרי שבעת הימים המשיך משה לומר לו: `לא`! ואף הוסיף ואמר: ``שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח`` (שמות ד יג). כאן נפרע הקב``ה ממשה על כך. בשבעת ימי המלואים, שעליהם קראנו בסוף הפרשה הקודמת, פרשת צו, שימש משה בכהונה גדולה והיה מקריב את הקרבנות שציוה הקב``ה. לאחר שבעת הימים, כמו לאחר שבעת ימי הסנה, כשהגיע היום השמיני ואז היו צריכים לחנוך את המשכן לעבודת הקדש הקבועה, גילה לו הקב``ה למשה את ה`מידה כנגד מידה` למה שאמר: ``שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח`` ושלח את אהרן ובניו לשמש בכהונה ולא אותו. זה היה הצער של ``וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי``. זה גם ההסבר לקשר שבין שבעת ימי המלואים ליום שלאחריהם שלא נקרא רק ``מִמָּחֳרָת`` אלא; ``בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי``. ``וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת`` (ויקרא י א) חכמי ישראל אומרים: שנדב ואביהוא היו מהמעט שנכנסו לפרדס החכמה יחד עם אדם הראשון נח ואברהם. כנגדם היו אחרים שעליהם נאמר שנכנסו לפרדס, והם בן עזאי ובן זומא, אלישע אחר ור` עקיבא. החטא של אדם הראשון, נח ובני אהרן היה `קצוץ בנטיעות`, שפירושו חלוק ופירוד בשכינה. הם הפרידו במחשבתם בין הצדיק ובין השכינה ולא אחדו ביניהם. ולכן, אומר בעל `צרור המור`: בני אהרן מתו כמו שמת בן עזאי באש. ומוסיף בעל `צרור המור` על הקשר המופלא שבין חטאם של בני אהרן, שלא היו להם נשים, לבין העונש של שריפה באש; ולזה כיוונו רז``ל באמרם: `אבא חנין אומר: ``ע``י שלא היה להם נשים דכתיב: ``וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ`` (ויקרא טז ו) זו אשתו`` ` (ויקרא רבה כ ט). לפי שלא היו להם נשים. שנאמר: ``וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם`` (במדבר ג ד). כי איש ואשה נקראו אחדים וביחודם שכינה שרויה ביניהם והם לא רצו זה היחוד ונפרדו זה מזה. וזהו קצוץ בנטיעות. וכן אמרו: `רבי ישמעאל אומר: ``שתויי יין נכנסו למקדש`` ` (רש``י ויקרא י ב), להורות שחטאם היה חטאת אדם הראשון, שאמרו העץ שאכל אדם הראשון `רבי אומר: ``גפן היתה`` ` (מדרש הנעלם נח). וזהו חטא נח דכתיב: ``וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן`` (בראשית ט כא). וכן אמרו: `תניא רבי אליעזר אומר: ``לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן`` ` (עירובין סג.) שנאמר: ``לְהוֹרֹת`` (ויקרא יד נז) וכן האמת כי תלו ההוראה בעצמם ולא רצו להתיחד עם רבם שלמעלה. שואל בעל ה`שפת אמת`: איך ניתן לומר על נדב ואביהוא שחטאו חטא חמור של שתיית יין שהבזויים והפחותים בהמון העם נכשלים בו? ועוד, הרי אמרו חז``ל: שחטאם היה `שהורו הלכה בפני משה רבן`? והשיב: שחטאם היה אמנם על `שהורו הלכה בפני משה רבן`. הם אמנם כיוונו מעשיהם להלכה, אבל העיקר היה חסר אצלם שכן `הורו הלכה בפני משה רבן`. הם היו פגומים בהכרת ציווי ה`. זה מה שנאמר: ``אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם`` (ויקרא י א). ומהיכן אנו יודעים שלהתדבק ולהתבטל בפני ה` יתברך הוא דבר חשוב יותר מאשר לגלות את טעמי מצוותיו? מהנאמר בשיר השירים: ``כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן`` (א ב). וחז``ל דרשו: ``יָּיִן`` - אלו טעמי תורה. ``דֹּדֶיךָ`` – התדבקות בקב``ה חשוב וטוב יותר מ``יָּיִן``. זהו שנאמר: ``שתויי יין נכנסו למקדש`` שה``יָּיִן`` היה עדיף עליהם מאשר ``דֹּדֶיךָ``. גדולי המוסר מאריכים בפרשת מותם של בני אהרן, אף יותר מאשר אצל נח, בגנות שתיית היין המשכר, שהרי גדולים כמו נדב ואביהוא, שהיו חשובים כמשה רבנו ואהרן הכהן ומפני ששתו יין נענשו. ומעשה ביודע תורה שהיה לו אבא שהיה משתכר תדיר והיה מביא אותו ואת כל משפחתו לידי בזיון. כדי למעט בבושה, החליט לבקש מאביו שלכל הפחות לא ילך לבית המרזח, מקום שעיני כל הנקרה בדרכו ננעצות בו, אלא ישב בביתו והוא, הבן, יביא לו לשם היין. היה מפציר בו יום - יום עד שהסכים. כך היה בנו מאכילו בכל יום ומשקהו יין כמה שבקש ואחר כך היה משכיבו והוא היה יוצא לתלמודו. פעם אחת, בדרכו לקנות את הבקבוק היומי, הבחין הבן בשכור השוכב בביב והיו נערים מטילים לעברו אבנים ובוץ. אמר בלבו: זה הזמן להביא לכאן את אבא, כדי שיראה במו עיניו לאיזו דיוטא מגיע אדם שהוא שתוי לשכרה. שמא כך יתעורר וימנע מן היין. הלך והביא את אביו אצל השכור הזה ברחוב והראהו כל מה שעשו בו הנערים. אבל האבא בראותו את השכור, ניגש אליו, כאילו היה חברו הטוב ושאל אותו: ``באיזה בית מרזח השיג את היין הטוב הזה, שכן גם הוא רוצה לרכוש ממנו``... אמר לו הבן: ``אני הבאתי אותך לכאן כדי שתלמד לקח לעצמך ותראה בבזיונו הגדול ושוב לא תתן עיניך ביין ואתה מבקש כאן להמשיך ולצער אותי ולהוסיף עוד בושה על בושה``? זהו שאירע לנדב ואביהו. ומשום גודל החטא הזה של שתיית יין נאמר מיד אחר מותם של נדב ואביהו שהקב``ה מזהיר את אהרן הכהן ובניו הנותרים: ``יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם`` (ויקרא י ט) ``וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה`` (ויקרא יא טז) למרות שבת היענה היא עוף הנמנה על השקצים, נהגו בכמה מקהילות תימן לתלות את ביציה בבית הכנסת. מנין לקוח מנהג זה ומה הוא בא לומר? כותב רבי יחיא עומייסי זצ``ל מגדולי חכמי תימן בספרו `ילקוט רועים`: ``כי תכונתה של בת היענה היא שבזמן שהיא מטילה את ביציה היא אינה יושבת עליהן כדי לחמם אותן אלא מניחה אותן במקום גבוה ועומדת במקום רחוק מהן, מביטה בהן ואינה מסיחה דעתה מהן``. אחד מגדולי פלאי הבריאה הוא שאותה הבטה גורמת לביצים להתבקע ויוצאים מהן האפרוחים. אם תעמוד חיה אחרת לפניה ותפסיק את מרחב הראיה מהביצים, בת היענה תהרוג אותה, שכן על ידי הפסקת הראיה משתבש מראה הביצים ותפקודם והן אינן יכולות להתבקע ולהוציא אפרוחים. לכן, בשל תכונה זו, למרות שהיא מהשקצים, נהגו לתלות ביצים אלו בבית הכנסת כדי להראות לכל המתפללים שעיקר התפילה המתקבלת ועושה פירות היא הכונה ושאסור שיהא שום דבר חוצץ בינינו לבין אבינו שבשמים שאנו עומדים כנגדו, הוא למעלה ואנחנו למטה, מדברים עמו בלשון והוא נוכח ומשגיח על ישראל בלי הפסק רגע. ועל ידי הדביקות של עם ישראל בהקב``ה הוא מחזיר לנו `מידה כנגד מידה`. וזהו כונת הכתוב: ``הִנֵּה עֵין ה` אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ`` (תהילים לג יח). ``כִּי אֲנִי ה` אֱלֹקֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ`` (ויקרא יא מד) בגמרא במסכת ברכות: `דאמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא: תנא; ``וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם`` אלו מים ראשונים. ``וִהְיִיתֶם קְדשִׁים`` אלו מים אחרונים` (ברכות נג:). לומדים מפסוק זה את חשיבות נטילת ידים לפני ואחרי הסעודה ``וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם`` אלו מים ראשונים ``וִהְיִיתֶם קְדשִׁים`` אלו מים אחרונים. מסופר על ה`חפץ חיים`: שכל כך התעלה בקדושה בעניני אכילה, עד שלא אכל שום אוכל שהתעוררה לגביו שאלה כלשהי ואף ידע אם באוכל שהושם לפני נעשתה שאלת חכם, או לא נעשתה. בשנה האחרונה לחייו, כשכבר לא יכל לשרת את עצמו ותלמידיו שרתו אותו, אירע שהגישו לפניו מרק עוף, אך בטרם קרבו את הכף אל פיו, עצר בעדה ושאל: ``האם המרק כשר``?... כולם השתוממו מול השאלה הבלתי צפויה והתלמידים מהרו להשיב כי בודאי שהמרק הוא כשר, שהרי הרבנית הכינה אותו. אבל ה`חפץ חיים` המשיך להמנע מאכילה, חזר על שאלתו ואף שלח, את אחד התלמידים אל אשתו לשאול אותה את השאלה הזו. הרבנית התפלאה מאד ואמרה כי זו פעם ראשונה שהיא נתקלת בשאלה כזו, אבל דוקא משום כך, חשבה, ראוי שתבדוק את הדברים. הלכה הרבנית וערכה חקירה ודרישה ומה רבה היתה ההפתעה כשהתברר שהמשרתת החליפה בין העופות. במקום לבשל את העוף שלגביו לא התעוררה כל שאלה, היא בשלה בטעות את העוף שאותו שלחה אל הרב לשאול האם להכשירו.