פרשת השבוע - בהעלותך

(אתר שופר) וַיְדַבֵּר ד` אֶל משֶׁה…בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר`` (במדבר ט`, א`) אומר רש``י: ``בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן`` – `פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר. למדת; (פסחים פ``ק ספרי) שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה. ולמה לא פתח בזו? מפני שהוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לא הקריבו אלא פסח זה בלבד`. שואלים המפרשים: רש``י נוהג לומר בפירושיו שאין מוקדם ומאוחר בתורה ומדוע כאן הוא מחפש את טעם השנוי ומסביר שהדברים אינם כתובים בסדר כרונולוגי מפני שלא רוצים לדבר בגנות ישראל. וכן שואל רבי אליהו מזרחי: בפרשת בא, כשד` צוה על קרבן פסח, אומרת התורה (שמות י``ב, כ``ה): ``וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה` לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת``. כלומר, ד` צוה לעשות את קרבן פסח דוקא בארץ ישראל. יוצא אפוא שהם כלל לא היו מחויבים לעשות הפסח ובאיזה גנות, אם כן, מדובר?! אומר הגר``ח מוולוז`ין: המלה `ולמה` ברש``י היא ר``ת של: ולפי מדרש הגדה... אמנם אומרת הגמרא (פסחים ו`:): `אין מוקדם ומאוחר בתורה`; אבל לפי מדרש הגדה שמעתי שזה לא מפני שיש מוקדם ומאוחר בתורה, אלא מפני שלא רצה להודיע גנותם של ישראל. אומר ה`דברי חנוך` (הערות על הספר `גן רווה`): לפי זה מתורצת שאלתו של רבי אליהו מזרחי: היאך אומרים שזה גנותם של ישראל? והלא ד` צוה להחיל את המצוה רק בארץ ישראל. המקור למדרש ההגדה הזה הוא ב`ספרי` וכנראה שה`ספרי` חולק על הגמרא במסכת פסחים. הגמרא אומרת: שזה רק מפני שאין מוקדם ומאוחר בתורה, כי באמת הגמרא לומדת שמה שכתוב: ``כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ``, הכונה שרק בארץ ישראל תעשו את הפסח, אבל ה`ספרי` (שגם זה חז``ל...) חולק וסובר שהמצוה היתה כל הזמן וזה גנותם של ישראל ואכן שני הטעמים מובאים ברש``י! ה`שפתי חכמים` אומר; שגנותם של ישראל היא בכך, שאמנם ד` צוה על הפסח רק בארץ ישראל, אבל התביעה היתה למה הם גרמו לכך שזה יקח ארבעים שנה?! הלא בני ישראל היו אמורים להגיע לארץ מיציאת מצרים בשלשה ימים?! * ``וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים…אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ד`…`` (במדבר ט`, ז`) אומר רש``י: ``לָמָּה נִגָּרַע``. (שם) `אמר להם: אין קדשים קרבים בטומאה. אמרו לו: יזרק הדם עלינו בכהנים טהורים ויאכל הבשר לטמאים` (ס``א לטהורים כ``ג רא``ם)(=ספרים אחרים: לטהורים כן גרסת הרא``ם). אמנם הם לא יכלו לאכול, אבל הם בקשו שיקריבו בשבילם. שואל הגאון רבי משה פינשטיין: מה יצא להם מכך?! הלא סוף סוף, זה לא יחשב להם שהקריבו קרבן פסח?! עונה רבי משה פינשטיין: מכאן צריכים ללמוד יסוד חשוב ביותר בעבודת ד`: אם אדם לא יכול לעשות את המצוה אפילו באונס, עכ``פ הוא צריך לאהוב את המצוות ולהיות מבקש את המצוה, כדי שלכל הפחות יהיה לו איזה קשר עמה. וכן משה רבנו, כשעמד למות, מיד הקצה שלש ערי מקלט בירדן; והלא מצוה זו לא תקפה עד שלא יהיו שש ערי מקלט כולל בארץ ישראל ולמה משה רבנו מקצה עתה שלש ערים?! התשובה היא: נכון שזה לא בגדר של מצוה עדין, אבל משה רבנו רוצה להיות קשור למצוה הזאת; הוא אוהב את המצוות ומבקש להיות קשור אליהן. וכן הוא הדבר בעת ברית מילה, כשאומרים לאבי הילד: `תזכה לגדלו לתורה ולחופה ולמעשים טובים`. והלא תורה ומעשים טובים - חד הם?! וכבר כתוב במדרש (תנחומא עקב ו`): `כל הלומד תורה ואינו משמר אותה, נח לו שנהפכת שלייתו על פניו` (כלומר, מוטב שהיה מת). ולמה אפוא לברך בנפרד? אלא שתורה ומצוות זה ביחד ומעשים טובים נקראים כשלא מדובר במצוות, כשאין לך אפשרות לקיים את המצוה, אז לרצות ולעשות מצוה ולהשתתף בה, זה נקרא מעשים טובים. למשל: כל אדם יכול להפטר ממצות ציצית של טלית קטן, אבל לובשים בגד ארבע כנפות כדי לקיים את המצוה; וכן כל אדם יכול להפטר מחובת מעשרות, אם יעביר את תבואתו דרך חצרות, גגות וקרפיפות (=חלונות) [וכך לומדת הגמרא במסכת ב``מ פ``ח.: `אמר רבי ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית, שנאמר: ``בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת`` ` (דברים כ``ו, י``ג) ורש``י במקום מסביר את שהבאנו לעיל] - אלא שדוקא מכניסים את התבואה לבית דרך פתח הבית, כדי להתחיב במצות מעשרות! * שואלים האנשים למה נגרע חלקנו והלא הם היו טמאים וידעו שזו הסבה שנגרעו? אלא ידועים דברי האריז``ל בהלוויית רבו הרב משה קורדובירו, מחבר ``תומר דבורה``: ``וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ``. ראית צדיק יסוד עולם כזה נפטר וכי יש לו סבה למות? האם עשה עבירות?! אלא ``וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ``, שאת הסבה למות שלו תייחס לעץ הדעת, שהאדם הראשון שחטא גזר מיתה על האנושות. באו האנשים האלו שנטמאו והם היו נושאי ארון יוסף, או מישאל ואלצפן שהוציאו את גופות נדב ואביהוא ואמרו: אנו ``טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם``, כלומר לנפש אדם הראשון והאנשים האלו שאנו טיפלנו בהם לא מתו עקב החטאים שלהם, אלא עקב מעשי האדם הראשון, אז למה אנו טמאים - הרי לא מלאך המות טיפל בענין?! בגמרא (סוכה כ``ה.), שדנה בסוגית ``העוסק במצוה פטור מן המצוה``, מובאים דברי רבי יצחק האומר: אם הכונה לנושאי ארונו של יוסף, שהיו פטורים מקרבן הפסח כיון שנטמאו – הרי חלף מספיק זמן מאז ויכלו בינתים להטהר; ואם מדובר במישאל ואלצפן, שהתעסקו בנדב ואביהוא לאחר שנשרפו – גם הם יכלו כבר להטהר בזמן שחלף מאז. אלא היו אלה אנשים אחרים, שלא נתפרשו שמותיהם, אשר היו עסוקים במת מצוה והיום השביעי לטומאתם חל בדיוק בערב פסח, ``וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא`` (במדבר ט` ו`). * שואלים המפרשים: למה הם אמרו שיגרע? איפה כתוב שטמא לא יעשה פסח?! אומר ה`גן רווה` בשם ה`דברי שאול`: אבותינו הקדושים קיימו את התורה כולה עוד לפני שניתנה. מהיכן ידעו מה לקיים? התשובה היא שבתורה יש רמ``ח מצוות עשה ושס``ה מצוות לא תעשה ואלו כנגד איברים וגידים וכיון שאנשים אלו זיככו את עצמם למדרגה גבוהה, האיברים שלהם רצו מעצמם לעשות מצוות וכמו שדברנו בעבר על אברהם אבינו ``וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ`` וכתוב שלא יכלו לעשות הפסח, כלומר: הם ראו שהאיברים שלהם לא זזו בכיון המצוה הזאת והבינו מכך שטמא לא יכול לעשות הפסח! * ``וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם משֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְּצַוֶּה ד` `` (במדבר ט`, ח`) מספר פעמים שאל משה את ד` מה לעשות. הגמרא אומרת (מגילה ב:): `מנצפ``ך` - צופים (=נביאים) אמרום`. שואלת הגמרא: והלא אין נביא רשאי לחדש דבר, שנאמר ``אֵלֶּה הַמִּצְוֹת`` (ויקרא כ``ז, ל``ד)? עונה הגמרא: `שכחום במשך הדורות וחזרו הנביאים ויסדום`. אומר הגר``א: חמש הלכות קבל משה רבנו ולא זכר: מ – מקושש. נ – נוקב. (בן המצרי אשר נקב וגידף את ד`). צ - צלפחד. פ - פסח שני. כ – כזבי. (משה לא זכר ההלכה ופנחס אמר לו: `לימדתנו רבנו, הבועל ארמית קנאים פוגעים בו`). * ``שׁוּבָה ה` רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל`` (במדבר י`, ל``ו) את המלה ``אַלְפֵי`` אפשר ללמוד כ-אלף בינה, ללמוד תורה. האומרים `לשם יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה ליחד שם י-ה בו-ה` וכפי שאומרת הגמרא, שהיום מספיק לעולם י-ה, אבל לעתיד לבוא התקון יהיה י-ה-ו-ה. וזה ה`לשם יחוד`. כשלומדים תורה מקרבים אחדות זו. אומר ה`אדרת אליהו` לרבי יוסף חיים זצ``ל: ``שׁוּבָה ה` ``, שי - ה יהיה מחובר לו - ה ולמה ליחד? מפני ``רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל`` שלומדים תורה. ועוד מסביר ר` יוסף חיים: לאחר חטא האדם הראשון, מ`א-דם` נהיה `דם` ומ`א-מת` נשאר ה`מת`. התקון של אותן אותיות `א` שירדו, יהיה בזמן התקון הגדול - אז יהיה `אמת` ויהיה `אדם`! * לאחר מכן מוזכר בפרשה, ענין המתאוננים. ובפרשה הבאה – מחלוקת קרח ועדתו; אמר רב אחד בעת עריכת החופה לחתן ולכלה: למה הכונה בדברי החתן `הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל`? - משה רבנו והעם הלינו והתקוטטו זה עם זה, כל הזמן במדבר, אבל מעולם לא נפרדו! * ``וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנֲנִים…וַיִּשְׁמַע ד` וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ד` וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: ``וַיִּצְעַק הָעָם אֶל משֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל משֶׁה אֶל ד`...`` (במדבר י``א, א` - ב`) אומרת הגמרא (ברכות ל``ב.): אל תקרא; ``אֶל ד` ``, אלא, `על ד` ` - מלמד שהטיח משה דברים כלפי מעלה. שואל הגר``ח מוולוז`ין: מה רוצים ממשה רבנו? הלא כתוב ``אֶל ד` `` ולמה הופכים ל`על ד` ` ועוד מאשימים את משה?! אצל חנה כתוב: ``וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה` `` ואומרת הגמרא שהטיחה דברים כלפי מעלה, אבל אצל משה כתוב: ``אֶל ד` `` ?! האם באמת הטיחה חנה דברים כלפי מעלה?! אדם שמצטער, צריך לדעת שד` מצטער יותר ממנו, שכתוב (סנהדרין מ``ו.) שהשכינה אומרת: `קלני מראשי קלני מזרועי`. אשר על כן, את כל הצער שלה והכאב שלה, היא הטיחה כלפי מעלה ואמרה: ``רבש``ע כואב לי שכואב לך``! הגר``ח מוולוז`ין אומר ב`נפש החיים`: `הוי מתפלל בשלומה של מלכות` (אבות ג`, ב`) - הכונה שאל תתפלל על עצמך. הבעיות שלך כואבות למלכות, לרבש``ע, לכן התפלל על שלומה של מלכות! ומדגיש הגר``ר קרלנשטיין; את המימרא החסידית, המיוסדת משמו של רבי ישראל מרוז`ין, על הפסוק (תהילים כ``ג, ד`): ``גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא! רָע - כִּי אַתָּה עִמָּדִי`` וסובל עימנו את צער הגלות! וממילא כשהגמרא אומרת; שמשה הטיח דברים כלפי מעלה, זה לא לגנותו, אלא לשבחו! * ``וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים...`` (במדבר י``א, ל``ב) שואל הגר``א: מדוע התורה מדברת על הממעיט דוקא? גודל מחנה ישראל היה ג` פרסאות (יומא ע``ה:); אדם הולך ביום י` פרסאות (פסחים צ``ג:). בפסוק כתוב שליקטו את השלו יום ולילה ויום. היכן היה השלו? מסביב למחנה ישראל. כל אדם מסוגל לשאת בממוצע חֳמָר אחת (ע``פ רש``י בפרשת ``שלח`` י``ג, כ``ג בענין נשיאת האשכול ע``י המרגלים). ויוצא לפי נתונים אלה, שאם היה אדם גר באמצע המחנה, הוא הלך פרסה ומחצה עד השלו ועוד פרסה ומחצה בחזרה - סה``כ 3 פרסאות. ביום לילה ויום אדם עושה 30 פרסאות, כלומר, במהלך 30 פרסאות יכולים ללכת 10 פעמים הלוך וחזור (30:3) ומכאן הממעיט, שהיה גר באמצע המחנה, אסף 10 חֳמָרִים, כי מי שהיה גר בקצה המחנה הספיק לבצע יותר גיחות… * ``וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם...`` (במדבר י``ב, ג`) אומר הגר``ח מוולוז`ין (`רוח החיים` פרק א` משנה א` ד``ה ``ועוד אפשר``): ``כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים`` (ישעיהו י``א, ט`) – במקום העמוק והנמוך ביותר בים, אליו נכנסים הרבה יותר מים. כך, ע``פ רוב הענוה ונמיכות הדעת, זוכה האדם לתורה. וכמו משה רבנו ע``ה, שהיה אדון הנביאים ואב החכמים ולא נשתבח אלא בענוה וכל מה שזכה הוא בעבור ענוותנותו ואילו היה עכשיו אדם עניו כמשה, היה ודאי זוכה לתורה בשלמות! * ``פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ…`` (במדבר י``ב, ח`) כשמדברים עם אדם, זה מ`פה אל אזן` ואיך מסתדר ענין ה``פֶּה אֶל פֶּה``?! מסביר רבינו יוסף חיים זצ``ל: לגבי כלל הנביאים היה באמת `פה אל אזן`, אך לגבי משה - השכינה מדברת מגרונו – ``פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ``. * ``בְּעַבְדִּי בְמשֶׁה`` (במדבר י``ב, ח`) אומר רש``י: ``בְּעַבְדִּי בְמשֶׁה`` - `בעבדי – אע``פ שאינו משה; במשה - אפילו אינו עבדי`! אם הכונה למשה, אע``פ שאינו עבדי, כמה משה, איכא בשוקא? מה בעצם שוה משה, אם הוא לא עבד ד`? אומר ה`חתם סופר`: אע``פ שאינו משה בדבר הזה (הם טענו שמשה גירש את אשתו ללא ציווי מד` – ע``פ שבת פ``ז.), אמר להם ד`: ``נניח שבדבר זה הוא לא עבדי, כלומר, שגירש את אשתו על דעת עצמו; וגם אם זה כך, האם אפשר בכלל לדבר בו סרה?!